4 הערות לקראת הפיינל 4

1. שיוויוניות אפורה

חוזרת ועולה הטענה כי פיינל פור 2011 של היורוליג, אשר ייפתח ביום שישי הקרוב בברצלונה, הוא הכי פתוח שידע המפעל מאז הקמתו. לא מדויק. הפיינל פור של 2009 עם אולימפיאקוס, פנאתינייקוס, ברצלונה וצסק''א היה פתוח לרווחה לא פחות, אבל אז, בניגוד לפיינל פור הנוכחי, היה הרבה צבע ועוצמה. אלו היו הקבוצות הכי עשירות עם ההרכבים הכי חזקים.זה היה פיינל פור עוצמתי. רגע לפני שהמשבר הכלכלי הגיע לכדורסל האירופי ואיתו הצניחה בתקציבים.

2011 נראה כמו הפיינל פור החיוור ביותר מאז הקמת היורוליג. לא כי אין שם קבוצות טובות - מכבי בהחלט הראתה כדורסל נהדר בחלקים גדולים של העונה, ופנאתינייקוס עינגה בסדרה מול האלופה היוצאת - אבל משהו השנה פחות תופס את העין. גם מכבי וגם פאו לא יכולות להשוות את ההרכב שלהן העונה לשנים גדולות יותר. ריאל לא קבוצה רעה, אבל גם רחוקה מלהבריק או ליצור איזה קסם שהכדורסל האירופי כן יודע לייצר בשיאו. סיינה, למרות האתלטיות של שחקניה, גם היא נראית אפורה משהו.

הכל פתוח, שלא תטעו. באמת שכל אחת מהפיינלפורליסטיות יכולה להניף גביע ביום ראשון, רק שגמר בין סיינה לריאל הנוכחית עשוי להיות מוצר קשה למכירה ואכילה. זה לא אומר בהכרח שיהיה משחק רע, אבל צריך להתרחש משהו מאוד נדיר כדי שגמר כזה ייחרת בתודעה מעבר ל"אחרי 16 שנים הגביע חוזר למדריד" או "הגביע נוסע לנפוש בטוסקנה".

ב־2001 היתה סדרה ענקית של הטוב מ־5. שנה אחר כך ראינו את בודירוגה נגד ג'ינובילי בגמר. ב־2003 היתה הזכייה הראשונה של ברצלונה בתואר עם שאראס, נבארו ובודירוגה בקבוצה אחת. ב־2004 היה הגמר הכי חד־צדדי בהיסטוריה. ב־2005 היתה הפעם הראשונה מאז 1990 שבו קבוצה זכתה בתואר פעמיים ברצף. שנה לאחר מכן צסק''א זכתה בתואר לראשונה מאז שנות השבעים ועצרה אתהשושלת של מכבי כשהיא מציגה עוצמה אדירה. גמר 2007 באתונה ייזכר בזכות גמר בין שתי ענקיות יבשת, צסק''א ופנאתינייקוס, מול 20 אלף יוונים. גמר 2008 היה הכי פחות צבעוני מכולם אבל עדיין הפגיש את צסק''א ומכבי בגמר. על 2009 כבר דיברנו וב־2010 ראינו את העוצמה של ברצלונה מתעצבת גם בכדורסל, מול הכסף האינסופי של אולימפיאקוס. 2011? סביר להניח שהדבר שהכי ייזכר ממנו, ולא רק אצלנו, זה יום הזיכרון. בשביל סיפור שיצבע את האפרוריות, צריך שיקרה משהו מאוד גדול. מה שבטוח, זו הולכת להיות האלופה הכי פחות עוצמתית שידע המפעל זה שנים, כשגם את כמות הסופרסטארים של הפיינל פור הזה אפשר לספור על יד וחצי.

שנים ארוכות היה אפשר לנחש די בקלות עוד לפני הטיפ־אוף של העונה שלוש מארבע מהקבוצות שיגיעו לפיינל פור ונדמה היה שהמעמד הוא מועדון סגור של חמש קבוצות מתחלפות המאפשרות הכנסת אורחת קטנה שעפה בחצי גמר. אז 2011 מציגה שתי קבוצות שכמעט לא מגיעות למעמד הזה ושתי קבוצות טובות אבל רחוקות משיאן המפואר. במובן מסוים, זהו סוף די צפוי לעונה שמהיום הראשון הכל הלך בה הפוך.

המשתתפות בפיינלפור

2. אמא'לה, ספסר קטלאני!

כיצד צופים בפיינל פור? זוג עיניים יהיה כלי חיוני לכך, אך לא מספק אם חשקה נפשם לראות את הפיינל פור מקרוב בפלאו סנט ג'ורדי בברצלונה. יש צורך גם בכסף, אפילו הרבה מאוד כסף.

לאורך השנים האחרונות מי שנתקע עם כרטיס לרוב מכר אותו באזור המחיר המקורי. 25% אבטלה בספרד משנים דברים. אצל המזליקים שקנו כרטיסים בזמן, מסתבר שזו היתה אחת העסקאות הטובות של השנה. קטלאני תמים שניסה את מזלו ועל כרטיס שעלה 240 יורו ביקש מחיר גבוה בכ־400 יורו, בעיקר לשם התמקחות, מצא עצמו מוכר את צמד כרטיסיו מבלי להוריד סנט. רוב אלו שהצליחו להשיג כרטיסים שילמו בין 70% ל־100% מעל המחיר המקורי אם לא יותר.

לכאורה, מדובר בדיסוננס אדיר לאותה אפרוריות שהוזכרה קודם, אבל דווקא המצב השיוויוני בין הקבוצות גורם לכך שכל אוהד מאמין שקבוצתו יכולה לזכות בגביע. אמונה כזו גם גורמת לאוהדים להוציא יותר מהרגיל כדי לראות היסטוריה במרחק נגיעה.

השילוב של מחנות אוהדים המאמינים לצד העובדה שהכרטיסים אזלו כבר לפני כמה חודשים ומי שהחזיקו את רוב הכרטיסים הפנויים הם אוהדי הקבוצה המארחת שלא העפילה לפיינל פור, הביא לכך שתופעת הספסרות בכדורסל האירופי הגיעה לשיא. בעוד שאוהד רגיל קונה כרטיס חודשים לפני הפיינל פור מתוך תקווה שקבוצתו אולי תגיע לשלב הסופי, ואם לא אז הוא מוכר אותו דרך איזה פורום או מכר מקושר, לקטלאנים יש את האופציה להגיע לפלאו סנט ג'ורדי ביום המשחק ולעשות את הקופה שם. אם ב־2004, כשהפיינל פור הגיע לשכונת יד אליהו, היה טירוף במדינה וכל הנלחמים על הכרטיסים היו אוהדי מכבי, השנה הטירוף הציף שלושה מחנות אוהדים - הצהובים, פנאתינייקוס וריאל מדריד. הראשונים, סיבתם ברורה. היוונים מגיעים עם מומנטום מסדרת רבע הגמר הגדולה נגד ברצלונה, וריאל חוזרת לפיינל פור לראשונה מאז אמצע שנות התשעים עם תקווה לזכות בגביע על אדמת ברצלונה, אם תרצו תקווה לנקמה פיצפונת למה שמתרחש בענף הקצת יותר פופולרי - כדורגל. המחירים בהתאם.

השנה נתון הרייטינג יעניין יותר מתמיד את בכירי היורוליג, וזה בגלל הניסוי שנכפה על הליגה בעקבות יום הזיכרון.

שינוי שעת המשחק הציב את גמר היורוליג מול כמה אירועים שייערכו במקביל בספורט האירופי, בהם "אירוע פעוט" דוגמת הקרב ראש בראש על אליפות הליגה האנגלית בין מנצ'סטר יונייטד לצ'לסי. רשימת האירועים ארוכה, והופכת את משחק הגמר ממה שהיה אמור להיות הקינוח של חובב הספורט הממוצע ליום עמוס, לאירוע שצריך להתחרות ביותר מדי אופציות כדי להגיע לאחוזי רייטינג סבירים.

אותם אחוזים ייתנו תשובה לכמות הנזק, אם בכלל, שנגרמה ליורוליג מהקדמת המשחק.

3. הבהלה לזהב

ייתכן שלא שמתם לב, אבל מאחורי הקלעים של היורוליג התנהל טירוף לא קטן לקראת סגירת חלון ההעברות עם פתיחת הטופ 16. העונה הרגילה היתה ללא צל של ספק המשוגעת והלא צפויה ביותר בהיסטוריה של המפעל, גם אם לוקחים בחשבון את ימי הפרה־היסטוריה של פיב''א. כפועל יוצא מכך, כל קבוצה עם שאיפות רבע גמר בעונה שפויה הסיקה שעם חיזוק נכון היא יכולה להגיע לפיינל פור ומשם באמת הכל אפשרי, או לפחות כך מספרות האגדות. השוני מעונה רגילה היה שגם קבוצות שהצליחו במהלך העונה הרגילה היו אקטיביות מאוד בשוק, שבדרך כלל שמור לאלו שרוצות לבצע תיקונים.

טלפונים הורמו, דיסקים נשלחו, סוכנים חגגו, חוזים פוקססו וגנרל מנג'רים חיפשו את הטוויסט המנצח בעלילה. השוק היה חי, בוער ודינמי יותר מתמיד, רק שבסופו של דבר בשטח לא התרחשו שינויים מרעישים. כן, היו כמה מהלכים בכמה קבוצות, אבל ביחס לטירוף לא היו העברות שבאמת ריגשו.

למה כל זה אמור לעניין אותנו ערב הפיינל פור? כי ארבע הקבוצות שהגיעו לשם היו אלו שלא לקחו חלק פעיל בטירוף, ואם כן, אז ברובד מאוד מינורי, בטח אם מודדים את ההשפעה בשטח. פאו לא עשתה שום שינוי. כנ''ל מכבי, כאשר שתיהן לא ממש פעלו בשוק באותה תקופה.

ריאל שילמה חצי מיליון יורו כדי להביא את מירזה בגיץ', שבחמישה משחקים של סדרת רבע גמר שיחק פחות מארבע דקות. סיינה הביאה את מרקו יאריץ' אבל כתחליף לבו מקאלב הפצוע, והוסיפה את הסנטר הניגרי ג'ללאקינדלה שבחצי מהמשחקים לא דרך על הפרקט לשנייה.

אם מישהו מאמין בשינויים תוך כדי תנועה - העונה זה לא תפס. זה ממש לא אומר שום דבר על העונה הבאה.

שמעון מזרחי יו"ר מכבי תל אביב יו"ר יורוליג גורדי ברטומאו . הכדורסל הישראלי חלק מהכדורסל האירופאי הרבה בגלל מזרחי צילום: ראובן שוורץ

4. ככל העמים?

אלכסנדר גומלסקי ז''ל היה זה שטבע את המשפט הגאוני - "מכבי תל אביב היא קבוצה מאסיה שזוכה בגביעים אירופיים עם שחקנים מאמריקה", ובדרך דיפלומטית וסרקסטית תהה איך הוא מפסיד לקבוצה שלכאורה, ברמה הגיאוגרפית והלוגית של הדיון, לא אמורה להשתתף במפעל.

היורוליג יסיים ביום ראשון את עונתו ה־11. לאורך רוב השנים ארגן הגוף שני מפעלי כדורסל - היורוליג והיורוקאפ. אי־קיום של משחק במפעלים מהסוג שהיורוליג מארגן הוא תופעה שלא אמורה להתרחש. קיום המשחק הוא רעיון שאמור לעמוד מעל הכל, ונמצא לרוחב הרובד הכי בסיסי של התחרותיות במפעל.

לאורך כל אותן שנים היו בסך הכל שני משחקים שנקבעו אך לא שוחקו. שניהם כללו קבוצות ישראליות ונסובו על עניינים ביטחוניים ישראליים (מכבי־ולנסיה ב־2004 וטורק טלקום־בני השרון ב־2009). תוסיפו לכך את העובדה שהפיינל פור היחיד בכל שנות המפעל שאליו הגיעו חצי מהקבוצות עם פחות מ-50 אוהדים, היה קשור לישראל (הפיינל פור ב־2004). לזה תוסיפו גם את המקרה החסר תקדים של הקדמת שעת הגמר אך ורק בגלל שמדינה מאוד ייחודית בוחרת לציין יום זיכרון, שבכל מקום אחר לא מקבל פרומיל מהמשקל שהוא מקבל אצלה, ותקבלו סיטואציה שלא בטוח שגופי ספורט אחרים יכולים לחיות איתה.

לא מעט פעמים העם היושב בציון מניף בגאון את השלט "אני צודק" כדי להצדיק מעשים כאלו ואחרים, ובחלק מאוד גדול מהמקרים הצדק עמו, אבל כמו שאנחנו מרגישים בימים אלו, מבחוץ לא תמיד רואים את הצדק. בכל אחד מהמקרים הנ''ל שעברו על היורוליג בגלל הכדורסל הישראלי הצדק נטה לכיוון הכחול־לבן, ובכל זאת לא נשמעים קולות שיוצאים נגד אותו בן חורג לכאורה, אשר פעם אחר פעם מפר את הסדר הקיים. בן חורג שצריך להסביר כל הזמן למה כל אחיו מסודרים ורק הוא לעתים גורם לכל שאר האחים לצאת מסדר יומם הרגיל, כבר מזמן היה נדרש לשבת בשקט.

ואולם הכדורסל הישראלי הוא כבר חלק מבשרו של אביו האירופי. הוא בן בית לכל דבר ועניין.

זה ממש לא דבר מובן מאליו. זה גם מסביר טוב מאוד למה יום אחרי הפיינל פור שמעון מזרחי יקבל את פרס ישראל. יש לו יד בעניין.