תור הזהב המוסלמי 2.0

"לא להתפשר אף פעם על האתיקה והיושרה שלנו". את המוטו היומרני הזה אפשר למצוא באתר של רויאל אמירייטס גרופ, קונסורציום חברות מדובאי, שרכש לפני שבוע את קבוצת חטאפה מהליגה הספרדית תמורת כ־90 מיליון יורו.

הרחק מדובאי, בעיר חטאפה שמדרום למדריד, האוהדים המקומיים לא בטוחים בכלל מה מצב האתיקה של המועדון שלהם ועד כמה הרכישה הזו מהווה מבחינתם פשרה. "אני מבוהל", כתב השבוע מישהו באתר אוהדי הקבוצה. "לא למכירת חטאפה", קרא אוהד נוסף; ושלישי, כנראה מודאג פחות, הודיע שהוא דווקא צופה "עתיד טוב" תחת בעלות התאגיד מהאמירויות.

כדי להרגיע את הלחץ פרסם אחד ממנהלי החברה הרוכשת — האיש בעל השם המפתיע ד"ר קייזר ראפיק — מכתב פתוח באתר הרשמי של המועדון. "בשם רויאל אמירטייס ואוהדי חטאפה בדובאי אני מבקש לשלוח לכם ברכת שלום וחברות". כך נפתח המכתב שפורסם מיד אחרי חתימת העסקה, אירוע שהתקיים במלון המפורסם בורייג' אל־ערב בנוכחות נשיא חטאפה אנחל טורס ויו"ר החברה השייח' בוטי בין־סוהיל אל־מכתום. "המטרה שלנו היא להפוך את המותג של חטאפה לגלובלי", נאמר במכתב, ועוד הובטח שם לכבד "את הזהות ואת המסורת של המועדון ולא לשנות אותם בשום אופן".

אנחל טורסוהשייח' בוטי. הבנקים כבר לא אפשרו לחטאפה לתחזק את עצמה בליגה הראשונה צילום: אי פי אי

הבנקים סגרו את השיבר

לכאורה, עבור האוהדים מהפרבר המדרידאי הקטן — 170 אלף תושבים — החדשות על המכירה עשויות להתגלות כבשורות מצוינות. יחסית לשתי הגדולות של מדריד — ריאל ואתלטיקו — חטאפה היא מועדון צנוע, משהו שבין בני יהודה לשמשון תל־אביב אצלנו. היא העפילה לליגה הבכירה רק לפני שבע שנים, והישגי השיא שלה מאז היו מקום שישי (ב־2010) ופעמיים גמר גביע.

המצב הכלכלי בהתאם. עם 10,000 חברי מועדון ומעט כסף מזכויות שידור, המועדון נידון לבינוניות מול הגדולות של הכדורגל הספרדי. "ההחלטה למכור קשורה לזה שמבחינה לוגית, ככל שאתה יותר שנים בליגה הראשונה, כך גדל הסיכון שתיקלע לחובות", הודה אנחל טורס מיד לאחר המכירה. "קשה להתחרות בליגה הזו", הוסיף הנשיא, שעומד בראש החברה שהחזיקה עד לעסקה ב־99% מהמניות של חטאפה. "לא יכולנו להשקיע יותר כסף במועדון, והבנקים סירבו להלוות לנו, לכן נאלצנו ללכת ולחפש משקיעים".

אמר ועשה. לחטאפה כבר היו בשנה האחרונה מגעים עם משקיע בריטי, אבל בסוף כספי הנפט גברו. 70–90 מיליון יורו שמו הדובאים על שולחן הרכישה (הסכומים המדויקים לא פורסמו). לכך יש להוסיף השקעה מתוכננת של 130 מיליון יורו על פני ארבע שנים, שאמורים לשדרג את התקציב השנתי של חטאפה מ־45 מיליון יורו כיום לכ־60 מיליון יורו בעתיד.

התוכנית: להפוך את הקבוצה לאחת משש הגדולות של הליגה, מה שיאפשר לה לשחק מדי שנה באחד הטורנירים האירופיים. סולימן אל־בוטי, אחד ממנהלי רויאל אמירייטס, היה נחרץ אפילו יותר במטרות שהציב: להגיע לליגת האלופות ולנצח את ריאל מדריד.

אפשרי? ייתכן. אחרי הכל חטאפה היא מועדון ששינויים וחילופי ידיים אינם זרים לו: הקבוצה הנוכחית נוסדה בסך הכל ב־1983, על חורבות מועדון שנשא שם דומה ונסגר בגלל חובות. גם המועדון ההוא, הקודם, קם בשנות הארבעים על שרידי מועדון קדום עוד יותר, שנסגר במהלך מלחמת האזרחים הספרדית. נו, אז מה זה בשבילם כמה שייח'ים מהמפרץ?

עלי סייד הבעלים של ראסינג סנטאנדר. נעלם צילום: איי פי

כל כסף יתקבל בברכה

"אם יש לו כסף, הוא יתקבל בשמחה". הציטוט הזה, ששייך לבכיר בקבוצת ראסינג סנטאנדר הספרדית, מבטא היטב את הלך הרוח בקבוצות רבות בליגה המקומית וביבשת בכלל, לנוכח זרם הטייקונים שעט על הכדורגל האירופי, בעיקר מאסיה.

במחשבה שנייה, לשייח'ים הערבים היה כסף כבר מזמן. אז מה קרה עכשיו, ומה פתאום כדורגל? האמת היא שמדובר בתהליך. בסוף שנות התשעים הפכה הליגה הקטארית לבית אבות עבור כוכבי כדורגל מזדקנים. באטיסטוטה, רומריו ואפילו אחד, פפ גוארדיולה, כולם סיימו את הקריירות שלהם מול מימי המפרץ, עם כמה משחקים שלא עניינו אף אחד וכמה מיליונים חדשים בחשבון הבנק.

במקביל, החל מתחילת האלף השלישי, הלך והתגבר התהליך הגלובלי, שבמסגרתו כסף גדול - תוצאה של מכירת משאבי הטבע של חלק מהמדינות למערב הרעב לאנרגיה – החל לשמש לקניית הנכסים הכי רומנטיים של העולם הישן, ומה יותר רומנטי ממועדון כדורגל?

בהתחלה היו אלה בעיקר אוליגרכים אקס־סובייטים, שהבינו את הפוטנציאל שבקניית קבוצת כדורגל מערבית — בחשיפה, במוניטין, בלגיטימציה שזה נותן. האוקראיני הצבעוני דמיטרי פיטרמן, שקנה (וגם ניסה לאמן) את ראסינג ב־2003, היה הראשון. באותה שנה הגיע רומן אברמוביץ' לצ'לסי והסכר נפרץ, בעיקר באנגליה: מנצ'סטר יונייטד, ארסנל, ליברפול, אסטון וילה, בירמינגהאם, ואחרות — כולן נמכרו לאנשי עסקים זרים, משונים יותר ומשונים פחות. השייח'ים מהמפרץ היו השלב הבא ומנצ'סטר סיטי היתה הראשונה להימכר, ב־2008, לחברת השקעות מאיחוד האמירויות.

בשנה האחרונה הפכה ספרד ליעד המרכזי. האטרקטיביות של הליגה המקומית והצורך הכמעט נואש של רבים מהמועדונים שם למצוא מישהו שיכסה להם את החובות הופכים אותם לעסקה משתלמת. גם העובדה שגביע העולם יתקיים ב־2022 בקטאר מדרבנת את אנשי המפרץ להשקיע הון עתק בעולם הכדורגל.

זה התחיל עם מלאגה, שנמכרה לאחד מבני משפחת המלוכה הקטארית. אחר כך באה סנטאנדר, שנרכשה על ידי איש עסקים הודי, והיה הסכם החסות חסר התקדים של ברצלונה עם קרן קטאר. חטאפה היא האחרונה בסדרה. קבוצות נוספות הן רק שאלה של זמן.

השייח'ים מצדם מנסים כמובן להוכיח - לתקשורת ולאוהדים - את מחויבותם האותנטית לקבוצות. ד"ר ראפיק, למשל, הצהיר שהוא מאוד אוהב את ספרד, והוסיף: "דם קטאלני זורם אצלי במשפחה". למרות הפאתוס, לא יהיה נועז להמר שעד לפני שלושה חודשים, ראפיק וחבריו לא שמעו מעולם על חטאפה.

עלי באבא

חזרה לספרד: שם יש מי שמבכים על מותה של הרומנטיקה בכדורגל. אחרים מקווים שהכסף הגדול שזורם מהמזרח יסייע לרפא את הליגה ולעשות אותה תחרותית יותר. ומה לגבי האפשרות שהקבוצות יצמצמו הוצאות, וריאל מדריד וברצלונה יאפשרו להתחרות? נראה שההיגיון של הכדורגל המודרני לא עובד כך.

אגב, אם בחטאפה בונים על התקדים של הספרדיות שקדמו להן, אז יש להם סיבה לדאגה. "לסנטאנדר נמאס מסרט הבוליווד של עלי סייד", הודיעו בחודש האחרון העיתונים בספרד על רקע הסאגה המוזרה עם איש העסקים ההודי עלי סייד. האחרון, שהגיע לראסינג בקיץ על תקן הבטחה ("עלי המושיע" כינו אותו ב"אס"), הספיק מאז לככב ביציע הכבוד של הקבוצה בקפיצות שלא היו מביישות, ובעצם כן היו מביישות, כל אוהד ותיק. בדרך הוא גם כיסה למועדון חלק מהחובות שהכבידו עליו. אפילו התוצאות על המגרש הפתיעו לטובה. אלא שאז התברר שלעלי סייד, שהסתובב עם מטוס פרטי ועשה רושם של מגה־טייקון, אין בעצם כסף, ואם יש לו — הוא לא ממש מעוניין לשפוך אותו על איזו קבוצת כדורגל מצפון ספרד. ההודי פשוט נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. הזרמת המזומן נפסקה, וגם נציג הוא לא השאיר אחריו. נשמע משהו שאוהדי בית"ר מכירים היטב.

כל זה קרה בפברואר. כעת, חודשיים אחרי, התקציב התייבש. וגם התוצאות. ב"אס" כבר כינו אותו החודש "עלי באבא", כמו ההוא עם ארבעים השודדים. וראסינג? היא שוב חייבת כסף לרשויות המס.

ואחרי כל זה, אם יש דבר אחד שמטריד את האוהדים של הכחולים מדרום מדריד הוא השמועה שלפיה השייח'ים עומדים לשנות את השם של המועדון שלהם ל"חטאפה טים דובאי".

אנחל טורס, כהרגלו, מנסה להרגיע: "כמו שבברגר קינג (הספונסר הנוכחי – ר"ו) לא מכריחים את האוהדים לאכול המבורגרים, אז גם הרוכשים לא ייגעו בסמל של המועדון או בשם האצטדיון". אבל מה עם השם של הקבוצה? כנראה גם הוא מבין שכוחות השוק יותר חזקים.