פורמולה 1 נגד המציאות

העשור האחרון היה החשוב ביותר בתולדות הפורמולה 1. הסבב שרד את השנים שלאחרי תאונת סנה ותחת הדיקטטורה של מיכאל שומאכר, אחר כך ראה עלייה בהכנסות וברייטינג כשהגרמני פרש, רק כדי לסבול קשות מהמשבר הכלכלי עם ירידה בהכנסות ועזיבת קבוצות גדולות. התגובה - קיצוץ רגולטורי בהוצאות, צירוף מספר קבוצות קטנות חדשות, הגדלת מספר המירוצים בכל עונה, שינוי שיטת הניקוד והיפתחות לשווקים חדשים - הוכיחה את עצמה עם עונה נהדרת ב־2010.

אבל עונת 2011, שתיפתח עם הגראנד פרי של מלבורן ב־27 במרץ, עלולה להתברר כשנה שבה כל המודל הזה, שהצעיד את הפורמולה 1 תחת ענן המשבר ושהוציא את כל המעורבים מהצד השני שלו מחויכים ויחסית יבשים, יעמוד מול המבחן הגדול ביותר שלו: הפוליטיקה העולמית.

עולם חדש > עולם ישן

העונה הנוכחית היתה אמורה להיפתח כבר בשבוע השני של מרץ, עם הגראנד פרי של בחריין, אבל המירוץ הזה בוטל בעקבות ההפגנות העממיות נגד המשטר. למרות זאת, ואף שלא מדובר בדיוק בערש הספורט המוטורי, לאף אחד לא נראה חריג שבחריין פותחת את העונה של האירוע המוטורי הגדול בעולם. אירועי ספורט רבים מחפשים לעצמם בית בנסיכויות המפרץ (אפילו המונדיאל נשלח לשם), והפורמולה 1 היא חוד החנית של התופעה.

הגראנד פרי של בחריין נמצא בלוח השנה של הפורמולה 1 כבר משנת 2004. ב־2006 קיבל צ'אנס לפתוח את השנה ואחרי שהוכיח את עצמו כאירוע מוצלח חזר ב־2010 למקום הראשון בלו"ז, כשהוא מנשל משם את הגראנד פרי של מלבורן, אוסטרליה, שפתח את העונה בכל שנה מאז 96', למעט 2006. עונת 2010 לא רק נפתחה במפרץ הנפט, אלא גם ננעלה שם, עם הגראנד פרי של אבו דאבי.

ושני מירוצים אלה, שעטפו את עונת 2010, היו גם הם רק ביטוי משמעותי לתופעה גדולה בהרבה - לאורך העשור הקודם הפורמולה 1 התפרס על פני כל העולם החדש (בעיקר המפרץ ודרום מזרח אסיה), על חשבון העולם הישן (בעיקר מרכז ומערב אירופה). ב־2000 העונה כללה 17 מירוצים, 11 מהם במרכז ובמערב אירופה, ורק אחד נערך באסיה מחוץ ליפן (מלזיה). רק ארבע שנים אח"כ אירופה הקלאסית ירדה ל־10 מ־18, כשאת מקומה תופסים מסלולים חדשים בסין, וכאמור בבחריין. שנה אח"כ גם טורקיה הצטרפה לחגיגה, ב־2008 סינגפור, ב־2009 אבו דאבי ואשתקד דרום קוריאה. חלקה של אירופה בסבב ב־2010 ירד ל־8 מ־19.

ברני אקלסטון יו"ר הפורמולה 1, עם נסיך בחריין סלמן בין חמאד צילום: אי פי אי

אוהדים < כסף

מבחינת ברני אקלסטון, נשיא הפורמולה 1, הכיוון הזה מוכיח את עצמו. מנהלי המסלולים החדשים צמאים להיות חלק ממשפחת הפורמולה 1, עסק שמגלגל מיליארדי דולרים בשנה וקשור בחוזי פרסום וחסויות לעסקים השווים ביחד יותר מ־3.5 טריליון דולר. לכן הם משלמים הרבה יותר כסף לפורמולה 1 (בין 30 ל־50 מיליון דולר לשנה, פר מסלול) עבור הזכות לארח גראנד פרי בהשוואה לסכומים שמתקבלים מהמסלולים הוותיקים של אירופה (בין 0 - מונאקו - ל־20 מיליון דולר). הטענות המשמעותיות היחידות שנשמעו נגעו לזניחת האוהד המסורתי והוותיק (האירופי). אבל גם אותן היה קשה לשמוע עם כל המרשרשים האלה מסביב.

בשנה שעברה הכניס הסבב 535 מליון דולר רק מתשלומי זכות האירוח שהגיעו מהמסלולים. זו היתה קפיצה של 20% בהשוואה ל־2009, וזה פחות או יותר כפול מהסכום שהתקבל בסוף העשור הקודם.

ועל הדרך, אקלסטון גם הצליח לאסוף מספיק כסף כדי להחזיר חלקים נכבדים מההלוואה שנלקחה לפני כחמש שנים על ידי חברת האחזקות CVC כדי לרכוש את הזכויות על הפורמולה 1, וכעת נראה כי כבר ב־2014 הקרן - שהתחילה ב־2.8 מיליארד דולר - תעמוד על מיליארד בודד.

אבל כל הטוב הזה לא רק מתרחש רחוק מהאוהד המסורתי, זה שעליו קם וצמח וגדל העסק הזה שקרוי הפורמולה 1, הוא גם איכשהו מצליח לפסוח מעל לקבוצות עצמן.

חסות < משליכי אבנים

ESPN בדק ומצא כי כדי לסיים את עונת 2011 באיזון כלכלי, על קבוצה בפורמולה 1 להעמיד תקציב ממוצע של כ־170 מיליון דולר. במקביל, "פורמולה מאני" מדווח כי כ־60% ממקורות ההכנסה של הקבוצות מגיעים מספונסרים. כלומר, כדי להימנע מלהזרים כספי בעלים או מלקחת הלוואות, קבוצה ממוצעת צריכה להכניס כ־100 מיליון דולר בשנה מחסויות. אבל בעידן שבו חברות מחזיקות את תקציבי הפרסום שלהן בחבל קצר במיוחד, ומקשיחות את הדרישות שלהן לביצועים מצד מקבל החסות, מרבית קבוצות הפורמולה 1 מתקשות להנחית את חוזי הפרסום המספקים.

הבעיה הזו לא משמעותית עבור הקבוצות הגדולות. פרארי הודיעה בנונשלאנטיות כי אינה חוששת שהשנה יסתיים חוזה מיליארד הדולר לעשר שנים שחתמה עם מרלבורו וכי "כל התנאים לחידוש החוזה קיימים". אבל עבור מרבית הקבוצות זוהי סכנה של ממש.

HRT, אחת מהקבוצות החדשות שנכנסו לסבב בשנה שעברה, עוד לא הצליחה להבטיח אפילו מיליון דולר מהסכמי חסות - והעונה עומדת להתחיל. היא תצליח לגייס כספים נוספים רק אם תציג ביצועים טובים. וזה לא אמור לקרות בשום אופן. אקלסטון עצמו כבר התבטא לפני כמה שבועות בצורה שאמורה להכניס ללחץ את אנשי הקבוצה הספרדית, כשאמר ש"מבחינת הכנסות מחסויות ומפרסום, לא משנה לנו אם יהיו 12 או 10 קבוצות על הגריד".

אבל לא רק הקבוצות החדשות והקיקיוניות במצב מסוכן. גם קבוצת וויליאמס הוותיקה, שכבר שנים רבות מתקשה להעמיד קבוצה תחרותית, נקלעה לבעיות תזרים בפגרה הנוכחית, ובסך הכל ההכנסות שלה מחסויות צנחו השנה בכ־40% לרק מעט יותר מ־40 מיליון דולר.

נכון לעכשיו, 12 קבוצות הפורמולה 1 חתמו על חוזי חסויות שמבטיחים להן רק 831 מיליון דולר - 69.2 מיליון לקבוצה. המשמעות היא שבממוצע לכל קבוצה חסרים כ־40 מיליון דולר מחסויות כדי לסגור את השנה. אלה חדשות לא טובות, במיוחד בעידן שבו כמה משליכי אבנים עולים לסבב יותר מ־100 מיליון דולר - ההפסד המיידי מביטול הגראנד פרי של בחריין. פרארי לבדה הפסידה כ־11 מיליון דולר מחסויות בעקבות ביטול המירוץ, וכל הקבוצות ביחד הפסידו כמעט 50 מיליון.

בועה > צמיחה

העובדה שפתיחת העונה הנוכחית חוזרת במלבורן, עיר שתושביה איבדו עניין בפורמולה בשנים האחרונות ושהגראנד פרי שלה מפסיד כסף כבר שנים אבל עדיין מעמידה אירוע מוצלח שנה אחרי שנה, היא יותר מסתם עניין סמלי. כי כשהברירה היתה בין כסף בינוני אבל מובטח באירופה, בצפון אמריקה ובאוסטרליה לבין כסף גדול אבל רעוע במקומות אחרים (נסיכויות ודיקטטורות אחרות) - לא הביאו בחשבון את את האוהדים. וזו הסיבה שבקצב הזה גם מלבורן תצא מהסבב כשייגמר החוזה שלה ב־2014.