שמעון מזרחי: אין ראוי ממנו?

ישראל של היום ראויה להעניק את הפרס בשמה לשמעון מזרחי, עורך דין במקצועו שהפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר על הספורט בישראל.

ראשיתו של הכדורסל בארץ איננה במונופול הדורסני המוכר לנו היום. היה בו דואופול. לצרכן הספורט, בניגוד לצרכן הסלולרי, ההבדל הוא עצום. שהרי בכל ליגה, בכל ספורט, יש מועמדות טבעיות לאליפות, ומועמדות טבעיות לבינוניות. והעיקרון זהה: בשביל שספורט יעניין, חייבת להיות בו תחרות. חייבת להיות יותר מטוענת אחת לכתר. ודי להביט ביציעים הריקים והעצובים של הכדורסל כדי להבין זאת.

שמעון מזרחי אכן ראוי לתואר שלו, ומהסיבות שפורטו: "מזרחי יצר דפוסי מינהל חדשים בתחום הספורט. פעילותו הממושכת שנעשתה בהתנדבות לאורך שנים רבות, הובילה להגברת המודעות הציבורית לענף הכדורסל תוך הקפדה על רמת ניהול גבוהה ואיכותית בספורט הישראלי".

דפוסי המינהל הללו הובילו לכך שמכבי תל אביב הפכה למונופול בספורט בעזרת כספי הציבור, ומבלי שזה נשאל האם הוא מעוניין בכך. במובנים רבים, זהו מופת ניהול הספורט בעידן התאגידי: לקחת את כספי הציבור לטובת קבוצת אינטרסים עשירה. ואם בעשותו כן רוקן מזרחי את הליגה הישראלית מתחרות לעד, מה טוב. קפיטליזם הוא תורה של הישרדות המתאימים, ובמשחק ההישרדות גם פגיעה במתחרים מעלה את הסיכויים שלך לשרוד יום נוסף. גם כאן, גניבת שחקנים ממתחרות, אפילו לעיני שליח פיצה בערב משחק קריטי לעונה כולה, לעולם לא תפריע. גם לא הפיכת שחקנים לעשירים באמצעות תשואות הבנק של מוני פנאן. כי ככה זה בישראל: כאן לא שואלים שאלות, כאן מחלקים פרסים למי ששרד.

תמיד רעב לעוד

לאורך השנים, ככל שגדל תיאבונה של המערכת הזאת, גדלו גם נספחיה: קבוצות־בנות במידות שונות של רשמיות. אצטדיון לאומי שרשום על שם הספונסר. שחקנים נשאבו אליה. אוהדים שהתמכרו ל"ימי חמישי". בשיאו של עידן המכביזם, לפני עשור, היתה כאן מדינה שספורטיבית הוכפפה לקבוצה אחת.

אכן, פרס מגיע לו על כך. אבל לא רק על כך. לא לפני שנדון ב"הגברת המודעות הציבורית לענף הכדורסל". שהרי כל מי שנכנס למכבי הופך מיד מודע לציבור - ובציבור יש את מי שבעדנו ויש את האויב. אם אתה במכבי, אתה הופך מיד לחלק ממערכת שיצר השימור העצמי שלה מעביר אנשים על דעתם בקנאות העיוורת שלהם לתדמית הקבוצה. והרי ב־95% ממשחקיה מנצחת מכבי יריבות בהפרשים מצחיקים גם עם החמישייה השלישית שלה, ואת "הטוענות לכתר" היא דורסת לעתים בהפרשים של 20 נקודות ומעלה. אבל זה לעולם לא מספיק. כשם שהחמדנות הקפטילסטית לא מסתפקת ב־10 מיליארד שקל מרווחי הגז הטבעי, אלא חפצה ב־30, כך מכבי וכך הקהל שלה, תמיד רעבים לעוד. לעולם לא אבין מה גורם לאדם לאהוד קבוצה שמובילה ב־35 הפרש ברבע השלישי בכל שבוע, בין אם זה בליגה ובין אם באירופה. היכן הסיכון הספורטיבי, והיכן המתח? אבל לחתן פרס ישראל הטרי זה לעולם לא יספיק. לא ניצחון ב־100 נקודות, גם לא הפרש ממוצע כזה על פני עשור. גם כאן אין לדרך כל משמעות. רק לתוצאה הסופית: אוהדים שמכורים לדריסת אויביהם, לרמיסת שחקנים שאת שמם לא יידעו לעולם. המודעות הציבורית לא רק התגברה תחת שמעון, היא הפכה לעיוורון קנאי.

סופרטנקר אנושי

סופרטנקר של קבוצה, עם אותה יעילות וחוסר אנושיות, לא נולדה כך בציווי אלוהי. היא הפכה לכזאת בזכות הסופרטנקר האנושי שדחף אותה להיות מה שהיא: כלי קיבול אדיר ששפך את כל תכולתו, נחוצה או לאו, לתוך הקבוצה. אכן, אין איש מתאים מלבדו להיות חתן פרס ישראל. וחבל ששמעון לא קיבל אותו לפני עשור, אלא דווקא בסוף עידן המכביזם, כי הקפיטליזם החזירי תמיד מגיע לשלב שבו הוא מכרסם את יסודותיו שלו. אותה חמדנות שהובילה לחוסר התחרותיות החריבה בעשור האחרון את העניין בענף שלו. וגם זה חלק בלתי נפרד מתרבות הניהול של חתן פרס ישראל. מזל טוב ישראל.

מוני פנאן. לא שווה היה לחכות עד סוף הליך החקירה לתוך המוות שלו והפעולות שלו לפני הענקת הפרס לשמעון מזרחי? צילום: טל שחר

שמעון מזרחי: ראוי ראוי, אבל...

מדינת ישראל היתה צריכה להמתין עם הענקת הפרס עד ששמעון מזרחי ינוקה מכל אשמה הקשורה לפרשת פנאן

אוריאל דסקל

שמעון מזרחי הוא חתן פרס ישראל הראשון בתחום עסקי הספורט. הוא הראשון שהבין את המושג הזה. הראשון שגם הבין את הצורך של קבוצה לייצר את ההכנסות שלה בעצמה ולא להסתמך על גביר או נדבן כזה או אחר.

זה לא שבמכבי תל אביב לא הסתמכו על כסף של בעלים - ההפך הוא הנכון - אבל אף פעם לא היה בעלים אחד ויחיד, סטייל ארקדי גאידמק, יעקב שחר, לוני הרציקוביץ' וכדומה, שהיה גדול מהקבוצה. שמעון מזרחי היה "הבעלים", כלומר זה שהאחראי על הקבוצה. בניגוד לבעלים בענפים אחרים הוא גם שם את הקבוצה לפניו. מכבי מעל הכל, קנאות לסמל, שעם השנים הפך למותג, וכו'. כשארקדי גאידמק הגיע לישראל והתחיל לפזר את כספיו כאן כדי לזכות בהכרה ציבורית ואולי במקלט מדיני, הוא גם בירר לגבי מכבי תל אביב. עד מהרה הבין שבמכבי הוא לא יכול להיות יותר גדול ממכבי עצמה ונטש את הרעיון.

שמעון מזרחי הפך את מכבי לקבוצה אדירה ומותג הספורט הגדול והחזק בישראל. הוא עשה זאת בדורסנות שאותה תמיד ציפה משחקני הקבוצה שלו להראות מול היריבות. לא משנה נגד מי, לא משנה מתי.

הבחירה שלו היתה יכולה להיות כשרה לחלוטין לולא היתה תלויה מעליה עננה של חוסר ודאות שהתפשטה לאוויר העולם כאשר מוני פנאן נשם את נשימתו האחרונה.

עדיין לא ברור מה היתה המשמעות של כספי "בנק פנאן", שהיו חלק מהותי בהתנהלותה של מכבי תל אביב עם שחקניה ואולי, עדיין אין הוכחות לכך, עם שחקנים אחרים. החקירה, כך נראה, נשכחה. החוקרים של המשטרה ורשות המסים ירדו מהעניין. כך לפי מקורות שלא מעוניינים לחשוף את עצמם. לאף אחד אין ממש אינטרס להמשיך אותה. ובכל זאת, ייתכן מאוד שזה פשוט לא ראוי ששמעון מזרחי יזכה בפרס ישראל כל עוד התעלומה באשר לעסקאות שהתרחשו מתחת לאף שלו (הוא טוען שלא ידע על כך דבר) נותרה בלתי פתורה.

מדינת ישראל היתה צריכה לחכות שמשטרת ישראל ורשות המס בישראל ינקו את השולחן הזה, לפני שהעניקה למזרחי את פרס ישראל.