10 שינויים לטוב ולרע בשידורי הספורט

עד כמה השתנו שידורי הספורט בטלוויזיה בעשורים המעטים שבהם הם קיימים? ובכן, לא מספיק, אם מביאים בחשבון שמירי נבו - האשה שהכריזה שליאונל מסי, הכדורגלן הטוב בעולם, "איננו שחקן של משחקים גדולים" - ממשיכה להקריא לכם את חדשות הספורט גם אחרי שסילק השבוע במו רגליו את ארסנל מליגת האלופות (שוב). ליוהרה האנושית אין תקנה.

שינויים דרסטיים מתרחשים בעיקר הודות לשיפור מהותי בטכנולוגיה. זה לא קורה באופן תדיר, ולא תמיד זה לטובה. המגזין "ביזנס אינסיידר" דירג את עשרת השיפורים הטובים והרעים של שידורי הספורט. נתחיל כמובן מהטובים, מכיוון שבמדינה שבה הספורט שודר ברובו באופן מסורתי בערוץ הספורט, על כל נצריו, את רוב השיפורים לא תכירו.

מעל הכל -שידורי ה־HD, שלא רק מחיים ענפים שבהם הכדור מתעתע במצלמות, כמו טניס, בייסבול והוקי, אלא ממכרים אוהדים לצפייה בספורט בסלון

עין הנץ

האנימציה הממוחשבת בטניס שחורצת את גורלות הכדורים: בפנים או בחוץ? נגע בקו או שרק נדמה? כל התהיות האלה הגיעו אל סיומן עם אנימציה מרתקת של כמה שניות, ובסופה התשובה המוחצת. גם העוינות כלפי השופט איבדה מעוצמתה, כעת כשהאחריות מוטלת על המחשב. מדוע בכדורגל עדיין מסרבים לאמץ את הטכנולוגיה הזו, שאגב גם את הקהל במגרשים עצמם מרגשת? לא ברור. אבל אולי עכשיו, אחרי שהוק איי נרכשה על ידי הספונסרית הראשית של פיפ"א (סוני), הגיע הזמן שספ בלאטר וחבריו לחגיגות על חשבון הכדורגל הבינלאומי יכניסו את הטכנולוגיה לשידורי הכדורגל.

פוקר. המצלמה מתחת לשולחן הכניסה את הצופים לראש השחקן. בקרוב בכדורגל וכדורסל? מתוך פוקר כוכבים, באדיבות ערוץ אגו

"כרטיס יום ראשון של הפוטבול"

איפשהו באמצע שנות התשעים הגיעה דיירקט טי.וי למסקנה המתבקשת: תנו לאוהדים לראות את המשחק שהם רוצים, ולא מה שהזכיין רוצה לשדר. מאז, התופעה הזו התפשטה למקומות כמו גרמניה והבונדסליגה — עוד ליגה מטופשת שעושה הכל לטובת האוהדים של המשחק. בכל מקרה, יש הטוענים שהעובדה שאוהדים קיבלו את רצונם (כלומר לבחור מה הם רוצים לראות) היא אחת הסיבות המרכזיות לנסיקת הפוטבול בשני העשורים האחרונים. בארץ, אגב, לא שמעו על זה. בארץ גם לא שמעו על שעה אחידה לכל המשחקים. גם לא שמעו על כך שצריך לשדר את כל המשחקים ברמה ראויה. אה, וגם הכי קל וזול להיתלות רק ב"המשחק המרכזי". ואם כבר נסיקה של ענף, את אפקט הכרחת הצופה אתם רואים בעניין הכללי שהספורט הישראלי מייצר.

מצלמת החור בפוקר

הקרנה של הקו הצהוב בפוטבול

ארבעה ניסיונות לעבור 10 יארד - זו מהות הפוטבול. קשה להאמין שעד לפני עשור לא ידענו איפה בדיוק מסתיימים אותם 10 יארד. ההוספה הכמעט טריוויאלית הזאת, של קו צהוב דק, הפכה כל דאון למרתק: הקו מסמן לצופה את המטרה, אם הוא בעד המתקיפים, ואת הטריטוריה שאסור שיפלשו אליה, אם הוא מהצד השני. אולי שווה לעשות קו דומה לאופסייד בכדורגל? לטכנולוגיה יש עתיד גדול, אני כמעט בטוח בזה.

בוקסת האינפורמציה

תארו לכם להיכנס למשחק, במיוחד בספורט אמריקאי, ולהיאלץ להמתין עד שתדע בדיוק את המצב: מה התוצאה, כמה זמן נותר, איזה רבע או חצי אנחנו, וכדומה. בתרבות האינסטנט, שבה הכל חייב להיות גלוי, ברור ומיידי, בוקסת האינפורמציה היא במקרים רבים הדבר המעניין ביותר בספורט. בוודאי בכדורסל הישראלי.

מצלמת שמיים. כאב ראש צילום: CC by angrydicemoose

והרעים

ועכשיו, אל הדברים שדופקים את שידורי הספורט. כאן בטח תכירו כמה.

שדרן הקווים

"אלי גוטמן אמר לשחקניו: זה בידיים שלנו, אנחנו יכולים לעשות את זה". האומנם? צופה כדורגל לא יחשוד שגוטמן בזמן ההפסקה יגיד לשחקניו: "זה אבוד, תוותרו ורוצו אל הרב רנטגן! ממילא ישלמו לכם משכורת בלי קשר לביצועים". כפי שסיימון קופר, עיתונאי ספורט חשוב וסופר, היטיב לאבחן — בשביל זמן המסך שלו הם משוועים, שדרי הקווים מפגיזים את המאמנים והשחקנים בשאלות טיפשיות, ואלו מצדם עונים בקלישאות מיותרות. בארץ מיטיבים שדרי הקווים למשוך כל פיסת אינפורמציה טריוויאלית על פני דקות מייגעות וקשות. בסך הכל, אם היו ענייניים יותר, או לכל הפחות מעניינים כבני אדם, ייתכן שהיה בהם שימוש. אבל בתצורה הנוכחית, לספר לנו מה קרה בחדר ההלבשה זה ניסיון להכניס פן רכילותי שתמיד מתברר כקלישאתי לקהל צופים גברי, שרכילות מסוג זה ממילא לא מעניינת אותו — ובנוסף, את רובה הוא יכול כאמור לדקלם.

סקוטר

הניסיון של פוקס להסביר מונחי בייסבול שהם אינטואיטיביים לכל צופה מעל גיל 3, באמצעות דמות מצוירת וטיפשית של כדור בייסבול, נכשל במבוכה רבה. ילדים בכו ממנו ומבוגרים שנאו אותו. ממילא בעשור האחרון, עם עודף הערוצים והסחות הדעת, מי שלא מתעניין בענפי ספורט ממילא לא יצפה בהם. בישראל, אגב, היה פיתוח דומה: "טקס שחקן המשחק" עם איזשהו מנכ"ל של יבואנית יצרני אלקטרוניקה, שאומר לשחקן המובך שהוא זכה בפלזמה חדשה שהוא לא יצטרך, או במיקסר ירקות חדיש שהוא לא מכיר, ברגעים הכי חשובים של אחרי המשחק.

הקומיקאי

לפני 11 שנים "מאנדיי נייט פוטבול" איבד צופים במהירות. ב־ABC ניסו לגוון עם פרשן קומיקאי, אבל הבדיחות של דניס מילר לא פגעו בטעם של צופי הפוטבול, ועשו רק רע לקריירה שלו. מאז ניסתה גם ESPN, שרכשה את זכויות השידור למותג אחרי ABC, להשתמש בטוני קורנהייזר, עוד פרשן הומוריסט, וגם היא הפסיקה את הניסוי. האינטנסיביות של המשחק והספורט, וכיוצא מכך בשידור המשחק, לא מאפשרת לבדיחות שנכתבו לפניו להצליח. זה מאולץ מדי ואף פעם לא ממש עבד.

ובארץ? ערוץ הספורט מנסה וכושל כל פעם בניסיונות להצחיק עם קומיקאי באולפן ליגת האלופות. יש כמה ניסיונות חידודי לשון מצד פרשנים אחרים, שבסך הכל מעוררים גיחוך במקרה הטוב. בכל מקרה, לצדם תמצאו נבחרת קומיקאים תחת מעטה של פרשנים. רמתם הנמוכה של פרשני כדורגל כמו איציק זוהר, שספק אם אי פעם פתחו ספר כדורגל, יכולה רק להצחיק צופים אדוקים ומביני עניין (אבל רק ברגע שתפסיקו לכעוס כבר).

הפאק הזוהר

הניסיון לעזור לצופי ההוקי למצוא את הדסקית (פאק) לפני עידן ה־HD הוביל את פוקס ספורטס לסמן את הפאק בשובלים כחולים או אדומים, שנראו כמו הפרעה על הטלוויזיה. הניסוי נמשך שנתיים, ובסופו התקפלה הרשת כמכלול משידורי הספורט האנטי־אמריקאי, כלומר הקנדי, הזה.

סקיי קאם (מצלמת שמים)

התשובה של הטלוויזיה למצלמה התנודתית במשחקי הווידיאו לא עושה את העבודה. אולי אלה חבלי לידה, אולי זה פשוט עולם אחר. הקונבנציות והנורמות של זוויות שידור הונחלו לנו בשנים רבות של זמן צפייה. סטייה מהן צריכה להיעשות אך ורק בידי אנשיה של אפל: משהו אינטואיטיבי ומבריק. הזוויות המוזרות של סקיי קאם לא עושות לנו טוב.

בסופו של דבר, לנסות לשנות משהו בשידור ספורט זה עניין לא קל בכלל. עם זאת, השינויים שעבדו לאורך השנים היו כאלה שהתחברו לערכים ההתחלתיים של הספורט והעצימו אותם. שינויים שמחוברים לספורט ולאוהדיו החזיקו מעמד והובילו לשיפור הספורט.