זה לא נעים לראות ליגה סגורה

כסף יש. והרבה ממנו. גישה לוחמנית, יש. וכל כך הרבה גם ממנה. אבל מזל, אין למיליארדרים שבבעלות ליגת הפוטבול לא מזה ולא מזה. לא בכל האמור לרצון שלהם לשבור את איגוד השחקנים במו"מ על ההסכם השכר הקיבוצי החדש (CBA). על בעלי הקבוצות של הליגה העשירה בעולם נחתה פסיקה לא נעימה: השופט הפדרלי דיוויד דוטי ביטל החלטה קודמת, וקבע בשבוע שעבר כי אם ישביתו הבעלים את הליגה, כפי שהם מתכננים, הם לא יהיו זכאים לקבל סנט אחד מ־4 מיליארד הדולר שמובטחים להם בחוזי השידור עם הרשתות בארה"ב על חשבון עונת 2011.

ובכך - בקיצור נמרץ - בטלה אמינות האיום שלהם להשבית את הליגה. מיד לאחר מכן, אם כי לדבריהם ללא קשר, שבו הבעלים לשיחות גישור נמרצות עם איגוד השחקנים, והדד־ליין של סוף השבוע האחרון נדחה בשבוע נוסף. הפערים בין הצדדים הצטמצמו בכ־5 מיליון דולר לקבוצה, אך נותרו גדולים: כ־25 מיליון דולר לקבוצה, שזה בין 750 ל־800 מיליון דולר לליגה כולה. כרגע מתעקשים הצדדים שלא תהיה דחייה נוספת.

נחיה ונראה.

רוג'ר גודל. ממלא את הוראות הבוסים, הבעלים של הקבוצות צילום: בלומברג

תזכיר לי מה אמרנו

בכלל, למרות כוחם האדיר, הבעלים עשו כמעט כל מה שאפשר כדי להשניא עצמם על האוהדים. זה החל בהקצנת הטון של איום השביתה ובהתנשאות מעל כוכבים אהודים כפייטון מאנינג ודרו בריס; המשיך אל הרעיון של הארכת העונה ב־2 משחקים - גזר דין מוות לשחקנים - והסתיים בזיגזג הצבוע והעלוב של טיעון "ההשפעה הכלכלית". שכן לאורך שנים השתמשו הבעלים בטיעון של הקמת אצטדיון חדש לא רק במונחים של חוויית הצופה, אלא בקווים פוליטיים יותר - החייאת העיר, יצירת משרות ושדרוג כלכלי - כדי לשים את ידיהם על כספי הציבור.

הטיעון הזה היכה שורשים לכל רוחבה של אמריקה: במשך שני העשורים האחרונים קיבלו הבעלים 5 מיליארד דולר מכספי הציבור, ואלה "הושקעו" בהקמת 28 מתוך 31 האצטדיונים של הליגה. "אצטדיון חדש נותן יותר מרק מקום לצפות במשחק. הוא יכול להחיות ולייצב גם קבוצה וגם עיר", אמר ב־1997 רוג'ר גודל, אז סתם עוד בכיר בליגה שאותה הוא היום מנהל.

אלא שעם השביתה, פתאום ההערכה של השחקנים, שביטול העונה יעלה לכל עיר בהכנסה שנתית של כ־160 מיליון דולר, קיבלה מהבעלים את הכינוי "סיפורי אגדות". מה קרה? "זה מקרה קלאסי של הבעלים של ה־NFL שמדברים בשני טונים הפוכים", אמר טים צ'אפין, פרופסור לתכנון אורבני ומחוזי באוניברסיטת פלורידה סטייט. "ההטבות הכלכליות הן עצומות כשה־NFL צריכה שאצטדיון ייבנה, אך ההטבות זעירות כשהמספרים לא משקפים טוב את עמדת הליגה. האמת היא שההטבות הכלכליות הן קטנות באופן יחסי, אך הן כמעט בוודאות במיליוני דולרים". והאמת - הבעלים צודקים. מחקרים הראו שאין מובהקות להשפעות על כלכלתה של עיר (אבל דווקא כן לאושר של אזרחי העיר). הכל היה בלוף כלכלי, וכעת, עם הכסף הציבורי בכיס והזיכרון הקיבוצי הקצר, אפשר לשים אותו בצד עד שייחתם ההסכם מול האויב הנוכחי: השחקנים. אחרי כן יחזרו הבעלים לתקוף את הנמסיס האמיתי של כל מיליארדר: תשלום מסים. והם יעשו זאת כמו תמיד, כשהם שולחים ידיים חזקות ועקשניות אל הכיס הציבורי, והציבור ימשיך לממן אותם גם במשחקים וגם במסים.

אבל לפחות לרגע אחד, אין ספק שהדברים נראים היום אחרת, כאשר 4 מיליארד הדולר שהם חשבו שמונחים בכיסיהם שוב לא שם. כעת, המשחקים אינם "רק" המון כסף - הם כל הכסף. ובשביל משחקים צריך שחקנים. וכעת הבעלים חוזרים להיות "אוהדים". להם הספורט, כמאמר המשפט, הוא לא "רק" משחק. קצת נחת יש מכל הסבל הזה של הבעלים. אין ספק.

התנגשות בפוטבול. מערכת שלמה של רופאים, משככי כאבים והתעלמות תקשורתית הובילו לכך שרק בשנתיים האחרונות הנושא של הנזק ארוך הטווח של המשחק עולה על סדר היום הציבורי צילום: MCT

התאבדויות על סדר היום

עוד על הבעלים. אלו נושאים על גבם חטא קדמון שהיקפו הולך ונחשף. לאורך שנים הוחבאו הפגיעות הפיזיות המצטברות של הספורט הזה. לא רק הפציעות הברורות - שחקנים משותקים על המגרש, שבורי גפיים או מעולפים - אלא מה שקורה גם לאחר שהקריירה נגמרת. מערכת שלמה של רופאים, משככי כאבים והתעלמות תקשורתית הובילו לכך שרק בשנתיים האחרונות הנושא עולה על סדר היום הציבורי.

לאורך שנים מתאבדים בגיל צעיר יחסית שחקני פוטבול שפרשו, לאחר שסבלו במשך כל ימיהם הבוגרים. מתברר שהמחיר הפיזי של המשחק הקשוח מוביל לכאבים כרוניים, לדיכאונות ולמצבי רוח משתנים בקיצוניות, כמו גם לפרצי אלימות. אלא שהתקשורת והרפואה התמקדו במכות המיידיות, הבולטות, ובכך הזניחו שחקנים רבים לחיים של סבל. זאת ועוד, המערכת הרפואית לא ידעה לחפש את הנזקים בעצבים במוח, והרי מעט מאוד מהמוח נותר ברוב מקרי ההתאבדות.

אבל לא במקרה האחרון.דייב דיורסון, מרכיב חשוב באליפות של שיקגו ברס ב־1985, שם קץ לחייו בחודש שעבר, כאמור, כמו שחקני עבר רבים. אלא שדיורסון כיוון את הרובה ללבו - וכך שמר על מוחו ללא פגע. ואת המוח, הוא כתב במכתב לפני המעשה, ציווה לתרום לאוניברסיטת בוסטון. האוניברסיטה הזו מובילה את המחקר על טראומה חוזרת למוח, כפי שמתרחשת במשחק פוטבול, שבו הגוף מוטח שוב ושוב. מתברר שמכות אלה מעלות את הסיכוי לחלות בניוון מוח טראומטי־כרוני (CTE): ב־13 מתוך 14 מוחותיהם של גופות שחקני פוטבול לשעבר נמצאה המחלה.

הסיפור המרגש הזה חייב להוביל את הספורט למקום טוב יותר. אולי יש לראות בפוטבול אגרוף עם כדור, ותו לא, ויש לאסרו על ילדים או לכל הפחות להגביר את הפיקוח עליו. אולי פשוט הורים יבינו שחיי ילדיהם בסכנה חמורה, וישלחו אותם לשחק ספורט אחר, והרי לא חסרים ענפי ספורט אחרים.

אפילו בליגה נשמע קול גובר הקורא לשיפור בטיחותם הכללית של השחקנים, ובפרט הראש, באמצעות קסדה חדשה. אבל אף פעם אל תאמינו שאותם אנשים שהשתיקו את הנושא במשך זמן כה רב, כעת דואגים בראש ובראשונה לראש שלכם, ולא לכיס שלהם. נותר רק לקוות שלאחר שבוע כזה, שבו מתברר שהקצנת הטון והשביתה יפגעו בהם יותר מבכל האחרים, הם ידפקו מרצונם את הראש - ואת האגו — בקיר, עד שיחזרו לפרופורציות הראויות. ואולי גם יזכו ל־CTE, כמו רוב עובדיהם. אחרי זה נשמח לפתוח עמם מחדש את הדיון בדבר פגיעות מצטברות וחשיבות הבטיחות.