המשחק האמיתי ב-NFL: מיליארדרים נגד מיליונרים

שעון החול ממשיך לאזול: הסכם השכר הקיבוצי (CBA) בין הבעלים לבין השחקנים בליגת הפוטבול של ארצות הברית (NFL) יפוג ב־3 במרץ ללא הסכם חדש שיחליפו. עסק שמגלגל 9 מיליארד דולר, ללא ספק ליגת הספורט העשירה בעולם, יחדל מלהתקיים, ואיש אינו יודע מה יקרה לפולחן האוהדים שהתפתח בימי ראשון בעשור האחרון, שבו הפוטבול צמח והפך לענף הספורט הדומיננטי בארה"ב.

נציגי שחקני ה-NFL מגיעים למשא ומתן. ההשתלחות בשחקנים צריכה להיכנס לפרופורציות המתאימות. בשבוע שעבר התאבד כוכב הפוטבול לשעבר דייב דיורסון. הוא ירה לעצמו בחזה והבהיר למשפחה שלו במכתב ההתאבדות שהסיבה היחידה שהוא לא יורה לעצמו בראש היא כי הוא רוצה שינתחו את המוח שלו ויראו את ההשפעה של פגיעות פוטבול על המוח האנושי צילום: איי פי

האיש הרע באמת

הפער בין הבעלים לשחקנים נראה כעת בלתי ניתן לגישור. בעיקר, כי צד אחד משחק בצורה קשוחה במיוחד, ונמנע מכל פשרה אפשרית. שלא יהיה ספק, הבעלים הם אלה שמשחקים את המשחק המלוכלך. את הטון מכתיב ג'רי ריצ'רדסון, הבעלים של קרוליינה פנת'רס, בעברו שחקן והיום דוגמה ומופת לכל מה שאתם מתעבים בקפיטליזם: שיער כסוף, חיוך עוין, חמדנות תהומית וטינה עמוקה לכל מי שאינו מיליארדר.

ריצ'רדסון הוא אחד משני הנושאים ונותנים העיקריים מצד הבעלים, והוא זה שפתח את ישיבת הבעלים שחרצה את גורל ההסכם הקיבוצי בנאום חוצב להבות על כך שהם הולכים לקחת בחזרה את הליגה שלהם.

מכאן, הכיוון היה ברור. בפגישת מו"מ הוא השפיל את נציגי השחקנים,דרו בריס ופייטון מנינג, שהם במקרה גם הכוכבים הגדולים ביותר בליגה, כאשר הראה להם גרפים ומספרים ושאל אותם אם הם מבינים אותם או שיקרא לעוזרו כדי שיסביר להם.

לאחר שהועלו טענות לגבי בטיחות השחקנים, הוא התפרץ על הנוכחים ונבח שוב על הסכומים שהשחקנים מביאים הביתה. בהמשך, יצאו נציגי הבעלים מפגישה אחרת בסערה, ושבוע לאחר מכן הגישו תביעה נגד איגוד השחקנים בשל חוסר נכונות לשאת ולתת. ואם זה לא הספיק לכם, רוג'ר גודל, קומישינר הליגה ועבדם הנרצע של הבעלים, השתלח בשחקנים אף הוא ואמר שהם עושים סכומים "שערורייתיים". אם תזכרו שמהצד המתלונן יושבים אנשים עם מיליארדים בכיסים, אפשר להבין את הכאב כאן: ככל שאתה עשיר יותר, ככה כואב יותר לחמוד את כספם של אחרים.

ההשתלחות בשחקנים צריכה להיכנס לפרופורציות המתאימות. בשבוע שעבר התאבד כוכב הפוטבול לשעבר דייב דיורסון. הוא ירה לעצמו בחזה והבהיר למשפחה שלו במכתב ההתאבדות שהסיבה היחידה שהוא לא יורה לעצמו בראש היא כי הוא רוצה שינתחו את המוח שלו ויראו את ההשפעה של פגיעות פוטבול על המוח האנושי. הוא לא הראשון ולא האחרון מבין שחקני הפוטבול שסובלים קשות ממחלות הקשורות במכות האינסופיות ששחקני פוטבול סופגים.

המספרים של "העוני"

מבחינת מספרים, הסיפור הוא פשוט. הליגה מכניסה כ־9 מיליארד דולר בשנה. מתוכם, כמיליארד הולכים ישירות לכיסי הבעלים. ביתרה מתחלקים הבעלים, שמקבלים כ־40%, כ־3.2 מיליארד דולר, בעוד שהשחקנים מקבלים כ־60%, שזה כ־4.8 מיליארד דולר. עכשיו, הבעלים רוצים עוד מיליארד דולר - כ־30 מיליון דולר לכל קבוצה - או במילים אחרות, לקבל לכיס 2 מיליארד דולר לפני שמתחילים לדבר על חלוקת הכנסות.

למה עוד מיליארד? כדי "לממן את פיתוח המשחק והמתקנים". במילים אחרות, לא מספיק שהבעלים לוחצים על מדינות לממן להם אצטדיונים חדשים, לפעמים באיום של העברת הקבוצה לעיר אחרת, כעת הם גם רוצים ליהנות מהכנסה כפולה לפני שהם מוציאים דולר אחד. והם גם אומרים שמצבם הפיננסי רע.

אמנם האלופה גרין ביי פאקרס, שהיא היחידה שמדווחת על תוצאותיה מכיוון שהיא בבעלות הציבור, מראה נתונים לא רעים לקבוצת ספורט, אבל אל תיתנו לנתונים להפריע. רגע, אם הליגה נמצאת "בעיצומו של משבר פיננסי" כמו שטוענים הבעלים, מדוע להוציא כסף נוסף על אצטדיוני פאר? מדוע לא לחסוך כל סנט ולהגיע לרווחיות? גם כאן, אל תיטפלו לשאלות מרגיזות. אם יש לכם בעיה, ריצ'רדסון ישלח את עוזרו להסביר לכם.

ריצ'רדסון. דוגמה ומופת לכל מה שאתם מתעבים בקפיטליזם: שיער כסוף, חיוך עוין, חמדנות תהומית וטינה עמוקה לכל מי שאינו מיליארדר צילום: MCT

מי נדפק באמת?

זכרו: הבעלים הם אלה שהכריזו מלחמה על השחקנים הפעם. אבל האוהדים, כמו תמיד, הם אלה שיידפקו. האוהדים הם הבסיס השבוי של הקפיטליזם הדורסני, זה שתמיד משלם עבור זכויות היתר של ריצ'רדסון ודומיו,הן בדמי חניה, הן במחיר הכרטיס, הן במחיר מרצ'נדייז ומזון, הן במחיר הבירה, והן במסים שהוא משלם כדי שלעשירים באמת ייתנו הקלות מס וכספים ישירים כדי לבנות אצטדיונים שייטיבו לחלוב את אותם אוהדים.

וכאן הם מוצאים עצמם, כמו תמיד במקרים של איומי השביתה, מוכי הלם כאשר המיליונרים נלחמים במיליארדרים. זה נכון שהקשר הרגשי הוא עם השחקנים, הגיבורים שמדי שבוע מוכים עד סף נכות עבור ריצה עם ביצת עור חומה מעבר לקו האנד זון. אבל האמונה בשיטה הכלכלית ובחופש הבחירה של המעסיק, ובאמריקה יש 20 מיליון עסקים קטנים, נותנת את הנאמנות הבסיסית דווקא לבעלים.

הפתרון המתבקש

זה ברור שבשיטה הקפיטליסטית מי שמפסיד הוא מי שנותר לבד — כי כמו במשחק ריאליטי מרושע, השיטה הזאת מנתבת את החשבון אליו באופן מיידי ואינטואיטיבי. אולי האוהדים צריכים גם הם איגוד משל עצמם. כמו המועצה לצרכנות, אבל עם שיניים שמקורן בהבנה העמוקה שכיסם הוא המצע לכל חוליי הספורט.

הם זקוקים לאיגוד שיאלץ את החזירים על המגרש ואת החזירים בתאי היוקרה להקשיב גם להם. ואיך? בדרך היחידה האפשרית, כלומר דרך הכיס. זה די פשוט: הקבוצה של ריצ'רדסון מפסידה 14 משחקים בעונה והוא עוד מעז להפעיל את הלוביסטים כדי לקבל כסף ציבורי לאצטדיון חדש? חרם אוהדים יותיר את היציעים ריקים ויגרום לו להפסיד את התחתונים בעונה שאחרי. בעלים נותן לשחקן אהוב ללכת? מפסיקים לקנות מרצ'נדייז לחודש. שחקן עושה יותר מדי שרירים להנהלה? לא קונים את החולצה שלו יותר ומעבירים לו מסר ברור.

אחרי הכל, אם בעולם הערבי מוכנים אנשים למות עבור רעיון החופש, מדוע שלא תצליח באמריקה העשירה והשבעה מחאה בעבור קבוצת הספורט, מטרה שהיא כידוע חשובה יותר מכל דבר אחר בחיים?