הבונדסליגה פיצחה את המטריקס
בגרמניה עלו על הנוסחה לכדורגל בריא וטוב - בלב המודל, העסקים צריכים להיות האוהדים. איזה כיף שהיא חוזרת היום מפגרת החורף
מחירי הכרטיסים זולים, האווירה במגרשים נהדרת, הכדורגל בדרך כלל כיף גדול ובשריקת הסיום האוהדים והשחקנים משתתפים בריטואל שעוזר להפיג מתחים ולגבש את המועדון - השחקנים מתייצבים מול האוהדים ומוחאים להם כפיים והאוהדים אפילו רשאים לדבר איתם! הבונדסליגה הכייפית חוזרת היום. יא!
אבל די כבר עם כדורגל. בוא נדבר ביזנס. בעונה שעברה 36 קבוצות ה-DFL (קבוצות הליגה המקצועניות בגרמניה) הכניסו יחדיו יותר מ-2 מיליארד יורו; החוב הכללי עומד על 710 מיליון יורו. למנצ'סטר יונייטד, לשם השוואה, יש חוב של יותר מ-715 מיליון ליש"ט. אה, ורוב המועדונים סיימו את העונה ברווח תפעולי.
אז הבונדסליגה בריאה כלכלית וכייפית. ולמה זה? ככתב עסקי ספורט אני אוהב לחשוב שזה הכל קשור למודל העסקי של הליגה.
בלב המודל הגרמני נמצאים האוהדים ולא הבעלים או בעלי המניות. עד שנות התשעים מועדוני הבונדסליגה היו בבעלות 100% אוהדים - חברי מועדון ששילמו כסף להיות חלק ממנו. בשנות התשעים המועדונים הבינו את הצורך להתחרות עם היריבות האירופיות שלהם, יריבות שנהנו מהשקעות של אנשים פרטיים, והפריטו את חלק הכדורגל מהמועדון כדי למשוך השקעות. עם זאת, לפי חוקי הבונדסליגה חמישים אחוז פלוס מניה אחת חייבים היו להישאר בידי המועדון, כלומר חברי המועדון, כדי שמשקיעים פרטיים לא יצליחו לרכוש את המועדון. זה לא מנע מחברות ענק להיכנס למועדונים (אדידס ואאודי, למשל, משקיעות בבאיירן מינכן) אבל האוהדים נשארים בלב העסק. המודל הזה נחשב לטוב ביותר באירופה.
שחקני שאלקה מול האוהדים צילום: אי פי אי
מועדונים גרמניים הם קואופרטיב - מודל עסקי שכנראה נוגע במהות הכדורגל יותר טוב ממודלים אחרים. למה? בגלל שכדורגל תמיד היה קשור בליבו למהות הקהילה בחיי האדם.
מועדונים גדולים הפכו לכאלה בעיקר בגלל שהיו מאחוריהם קהילות חזקות וגדולות שתמכו בהם. זה לא קשור רק לכסף הגדול יותר שיש בקהילה גדולה יותר, זה קשור גם לתחושה שאוהדים מעבירים לשחקנים, מבחר הרעיונות שהם מעבירים למועדון, הרגשות שמרגישים השחקנים לקהילה ועוד.
ביל שאנקלי, המאמן האגדי של ליברפול, ידע כמה חשובה זרימת הרגשות של האוהדים לקבוצה שלו. אז כשהוא לא היה מאמן או מטפל במועדון הכדורגל, הוא היה יושב על מכונת כתיבה ומגיב באופן אישי למכתבים שהגיעו אליו. שאנקלי אפילו היה מזמין אוהדים הביתה כדי לדבר איתם על אירועי המשחקים.
מודל הקופוארטיב לא מושלם, אין מודל מושלם, אבל הוא הרבה יותר טוב ממודל הנדבן, לפיו אינדיבידואל קונה קבוצה ומנהל אותה כאוות נפשו. לרכז כל כך הרבה כוח בידיהם של מעט אנשים, בדרך כלל חדשים לעסקי הכדורגל, מוביל הרבה פעמים את המועדונים למצב בו הם מתקשים לשרוד.
זה מודל שפשוט לא עובד בגלל שאגו הרבה יותר מדי חשוב במכניזם של קבלת ההחלטות במועדונים הללו. לפי חברת הייעוץ איי.טי קירני (A.T. Kearney): "המערכת הכלכלית בכדורגל מעודדת השקעות יתר ולקיחת סיכונים מוגזמת", על מנת לנצח משחקים, מעבר לכל היגיון כלכלי.
בעלי הקבוצות שרודפים אחר גביעים, השפעה פוליטית או הגשמה של חלום ילדות מסכנים את הקבוצות ואת הליגות, הזהירו היועצים. זה יכול לעשות טוב למועדונים - ע"ע צ'לסי. אבל לרוב זה נגמר כמו פורטסמות', שבפברואר 2010 נכנסה להליך כינוס נכסים. היא היתה קבוצת הפרמיירליג הראשונה שזה קרה לה, אבל יש עוד מאות קבוצות כאלו שקרסו בגלל מודל הנדבן. לא בהכרח בליגות הראשונות (למרות שזה קורה לא מעט), אלא בעיקר בליגות הנמוכות יותר. כאן בישראל זה גם קרה כמה פעמים.
"מודל הנדבן" הוכח בתחילת המאה ה-21 כלא טוב לכדורגל. ומה שמתבהר יותר ויותר בתמונה הגדולה הוא שמועדונים בבעלות אוהדים מחזיקים את עצמם טוב יותר וזה בעיקר בגלל שהנאמנות של "הבעלים" לעולם לא נגמרת. המודל הזה גם מונע את העברת רוב הכוח לידיים של אינדיבידואל. והאמת, בגלל כניסת התקנות של הפייר פליי הפיננסי, הדרך היחידה להצטיין תהיה לבנות קהילות חזקות יותר של אוהדים; לחזק את הקשר עם הקהילות המקומיות; לערב יותר אוהדים בניהול המועדון (הספונסרים מתים על זה) ולהשקיע בנכס העיקר שיישאר עם המועדון לנצח - האוהדים.
בקיצור, לאמץ את מודל הבונדסליגה.
