התאחדויות הכדורגל פוגעות במקצוענות
אם יש משהו ששנת 2010 לימדה אותנו לגבי כדורגל זה שפוליטיקה מדללת מקצוענות ופוגעת בשיפור המשחק
טקטיקת כדורגל מסייעת לנו להבין את תעשיית הכדורגל ומגמות שמתרחשות בה. אחת מהבשורות ש-2010 הביאה היא הפער האדיר שנפתח בין כדורגל נבחרות לכדורגל מועדונים.
בעבר המונדיאל היה האירוע שהתווה את הדרך לכדורגל, זה היה האירוע היחיד בו נציגים מכל העולם הגיעו למקום אחד כדי להחליף רעיונות ולהכיר וללמוד כדורגל אחר. ברזיל הציגה את ה-4-4-2 במונדיאל 1958 והעולם הודבק - 4-4-2 הפכה ליעילה ב-1966 בזכות נבחרת אנגליה ובכך הפכה לברירת מחדל של רוב המאמנים עד לזמן האחרון. הטוטאל פוטבול, הכדורגל החדש, הגיע דרך אייאקס והוצג לעולם במונדיאל 1974 על ידי נבחרת הולנד. ב-1986 ארגנטינה הציגה לעולם את ההגנה עם שלושה בלמים - שיטה שצברה פופולריות רבה עד שנות התשעים. אבל עם השינויים בכדורגל האירופאי, בעיקר חוק בוסמן שמאפשר בחירה של הקבוצה מכל העולם ולא רק מאזור מוגבל, המונדיאל הפך לפחות חשוב מבחינת התקדמות הכדורגל.
במונדיאל ב-2010 הפער בין המקצוענות של המועדונים לבינוניות של הנבחרות היה בולט במיוחד. המשחקים במונדיאל היו משעממים ולמעט אחדים, כמעט נטולי דרמה. הסיבה לכך היא שמאמנים, בגלל מיעוט הדקות שיש להם עם נבחרות, מעדיפים לעבוד על הבנה ובניית ההגנה ולא ההתקפה. אפילו הקבוצה ההתקפית והיוזמת ביותר, ספרד, היתה משעממת כי התמקדה בעיקר בהנעת הכדור מול 10 מגנים, שהגנו בחירוף נפש על שערם. צ'ילה היתה נבחרת נוספת במונדיאל שבעיקר יזמה, אבל כל השאר - אפילו הנבחרות הגדולות, לא גילו לעולם שום דבר. הן התבססו בעיקר בלהגיב. גרמניה, הנבחרת המרגשת ביותר של המונדיאל, גם לא יזמה אלא היתה יעילה יותר במתפרצות. הכדורגל הבינלאומי לא יכול להתחרות ברמתו בכדורגל המועדונים. וזה הוכח שוב במונדיאל האחרון.
"נקיטת יוזמה היא הדבר שהופך קבוצה טובה לקבוצה גדולה", אמר אריגו סאקי, שהוביל את מילאן. הכדורגל הבינלאומי כבר אינו מקום לנקוט בו יוזמה. אפשר לבנות בו לתווך הארוך ואף רצוי, אבל אי אפשר להגיע לרמות של ברצלונה, שמשחקת את הכדורגל המדהים ביותר שנראה בכל הזמנים מאחר ששחקניה גדלו יחד ופיתחו הבנה אורגנית אחד של השני ושל השיטה והמערכת.
יש תחושה שאפילו רומן אברמוביץ' הבין זאת ולכן בונה על מינויו של צ'יקי בגיריסטיין, המנהל הספורטיבי של ברצלונה לשעבר, כדי שיבנה מערך אחיד ואתוס איתן בצ'לסי. פיתוח האתוס נולד ממקום של מקצוענות, למידה אינסופית ושדרוג מערכות תמידי. בנוסף, פיתוח כזה צריך לאתגר עצמו מול תחרות אמיתית, שתדחוף אותו למצוינות הזו. גם זה משהו שלא קיים בכדורגל הבינלאומי, שנוטה לשתף בתוכו הרבה קבוצות בינוניות שמורידות את הרמה הכללית.
לכאן נכנס העימות התמידי בין מועדונים לכדורגל הבינלאומי שמיוצג על ידי פיפ"א ואופ"א. פיפ"א היא גוף שמתעסק בעיקר בשימור כוחו, הגדלת הונו וארגון המונדיאל, האירוע עם הכדורגל הבינוני שמכניס לו את רוב הכסף.
אופ"א מתעסקת בדברים אלו ואחרים וגם בארגון ליגת האלופות - הליגה שאמורה להיות האיכותית ביותר. בגלל סיבות פוליטיות, מישל פלאטיני זכה בנשיאות אופ"א בזכות הבטחות להתאחדויות הקטנות כי הן יקבלו נתח גדול יותר מהעוגה. את ההבטחות קיים ומאז כניסתו לתפקיד הנתח של טורניר הכדורגל שאמור להיות האיכותי ביותר חולק גם לקבוצות ממדינות קטנות יותר, ביניהן הפועל תל אביב. דבר דומה יקרה ממוקדמות יורו 2016, אז תחל אופ"א למכור את זכויות השידור והפרסום באופן מרוכז.
אבל האם הוא שיפר את הרמה של המדינות הללו? לא בהכרח. מה שקרה זה דילול האיכות של ליגת האלופות בשלב הבתים עד כדי גיחוך. גם שמינית הגמר לא אמורה לספק לנו זיקוקי דינור רבים מדי ובסך הכל נראה כי ליגת האלופות איבדה מיוקרתה. שלוש השנים הבאות של פלאטיני בתפקיד יעמדו מול אתגרים גדולים יותר של המועדונים הגדולים. פלורנטינו פרס, נשיא ריאל מדריד, משוכנע שהטורניר יכול להכניס הרבה יותר כסף עם שינוי פורמט. יש לו את היכולות לשכנע את רוב המועדונים הגדולים להסכים איתו בעניין הזה. לא יהיה מנוס מקריאת תיגר על השלטון של אופ"א במותג הכדורגל האירופי מספר 1.
להתאחדויות לכדורגל יש תפקידים חשובים. מטרתן העיקרית היא כדורגל ברמת השטח - לגרום לכמה שיותר אנשים לשחק את המשחק. ככל שיותר אנשים ישחקו כך תהיה להם יותר השפעה. אבל התחושה היא שההתאחדויות לא יכולות לשדרג את הכדורגל, מפני שכדי לשדרג צריך להיות מקצוענים וקשה להיות מקצוענים כשהאינטרסים הפוליטיים מכתיבים שצריך לדלל את המקצוענות.
