אין רגע דל

בכל העולם יש רק מקום אחד שיודעים בו איך לנהל ספורט: ארצות הברית. נכון, את הבעיות של הספורט המקצועני האמריקאי כפי שהוא נתפס באירופה, במזרח התיכון וכנראה גם ביתר העולם, זה לא מעלים. בליגות שלהם אין קרבות ירידה, במשחקים שלהם אין יריבויות אמיתיות (ב־99% מהמקרים), בקהל שלהם אין אוהדים "אמיתיים", כאלה עם אבוקות וגרעינים ושקיות שתן וחיתולים מלוכלכים, ויותר מדי אנשים מרוויחים יותר מדי כסף. אבל לפחות אין להם שום דבר מטופש, מיותר, דבילי, מנוון, כמו "המפעל השלישי בחשיבותו".

קובי בראיינט. לוח השנה האמריקאי לא מקדם קניבליזים בין ענפי הספורט צילום: MCT

טירוף/תענוג

לוח השנה של אוהד הספורט האמריקאי נראה כך - ינואר: פלייאוף ב־NFL, גמרים בפוטבול מכללות, בחירות להיכל התהילה של הבייסבול, תחרויות החורף של ה־X גיימז. פברואר: הסופרבול, סוף שבוע האולסטאר ב־NBA. מרץ: גמרים אזוריים בכדורסל המכללות, תחילת אימוני הקבוצות ב־MLB, פתיחת טורניר ה־NCAA בכדורסל. אפריל: פתיחת עונת הבייסבול, פתיחת הפלייאוף ב־NBA וב־NHL, המאסטרס בגולף, הפיינל פור של המכללות. מאי: עדיין פלייאוף בכדורסל ובהוקי, אינדי 500. יוני: גמר ה־NBA והדראפט, סטנלי קאפ, יו.אס אופן בגולף. יולי: האולסטאר בבייסבול והטרייד דד ליין וקצת מנוחה כללית לטובת תחרויות בינלאומיות. אוגוסט: יו.אס אופן בטניס, קדם־עונה בפוטבול, עדיין מנוחת קיץ ותחרויות בינלאומיות. ספטמבר: הפוטבול מתחיל שוב, המירוץ לפלייאוף בבייסבול מוכרע. אוקטובר: הכל קורה - הפוטבול נכנס להילוך, וורלדסירייס, NBA ו־NHL יוצאות לדרך. נובמבר: עדיין שלוש מארבע הליגות הגדולות משוחקות, סוף הנאסקאר, מרתון ניו יורק, גמר ה־MLS. דצמבר: המדינה נחלקת בין סיום העונה בפוטבול מכללות לבין סיום העונה הרגילה בפוטבול המקצועני.

במילה: טירוף. בעוד אחת: תענוג. פשוט מעורר קנאה. וזה לפני שהזכרנו טורנירים גדולים כמו שלושה גראנד סלאמים בטניס, עוד שני מייג'ורים בגולף, הטור דה פראנס וכדומה - כולם אירועים שמסוקרים בהרחבה בתקשורת הספורט האמריקאית. זה אושר עילאי שהדבר הכי טוב בו הוא הסינרגיה המופתית.

אם נשווה את זה לרגע ללוח השנה של אוהד הספורט האירופי, הרי שאצלו זה נראה בערך כך: כדורגל, כדורסל, כדוריד, כדורעף, אפילו הוקי שדה - כמעט הכל משוחק בין ספטמבר למאי, פחות או יותר, עם בטן מאוד גדולה באמצע. טניס, פורמולה 1 וגולף נערכים בעצם כמעט כל השנה, אבל הם זמינים גם לאוהד האמריקאי. בקיץ כמעט כל ענף ספורט פופולרי באירופה יוצא לחופשה, הבריטים נשארים עם ליגת הרוגבי וכל היתר מתעסקים רק באיזה טורניר גדול. אם אין, אבוי, איזה קיץ יבש זה הולך להיות.

וכאן נכנס לתמונה העניין הזה של ניהול ספורט בצורה מקצוענית, כלכלית, נכונה. במקום שתהיה פריסה נכונה יותר של התחרויות הפופולריות ביותר, של פתיחת העונה בענפים השונים ושל שלבי הגמר, הכל דחוס על פני אותם שבועות בודדים לאורך העונה. ההפסד הכלכלי ברור. האוהדים גם חייבים בכל שנה מחדש לבחור על איזה ענף להוציא את הכסף שלהם אם הם רוצים לראות אותו מקרוב במשחקי הפתיחה או בשלבי הסיום. וכמו כן, לאורך השנה הם נכנסים לשגרה כל כך ארוכה שבאופן טבעי הם מאבדים את העניין מפעם לפעם.

וכאילו שזה לא מספיק, בכל ענף כמעט ישנו המפעל השני - הגביע. מפעל שלא רק בחורות לא מבינות כל כך מה ההבדל בינו לבין ליגה, אלא גם עבור האמריקאים מדובר בשכפול מיותר. אז מה יגידו על מפעל שלישי, מקביל בתאריכים, באותו ענף בדיוק?! ועוד אחד שקוראים לו, נגיד, גביע הליגה?! אוי, איזו תסבוכת.

המפעלים האלה מעמיסים על השחקנים, לא מושכים קהל, כמעט ולא משודרים בטלוויזיה והרבה מאוד פעמים פשוט מהווים נטל על כל מי שקשור לעניין. אופ"א השכילה לזרוק את המפעל השלישי בחשיבותו שלה לפח, כשאיחדה את גביע המחזיקות עם גביע אופ"א, והיום קוראים לזה "הליגה האירופית". אבל המהלך הזה הוא ברק בודד בשמים אפורים של ניוון ניהולי. בכדורסל אי אפשר כבר לספור כמה מפעלים יבשתיים יש, וגם בכדוריד ובכדורעף קיים שלל תחרויות יבשתיות שהעניין בהן כל כך מועט עד שקבוצות לא יכולות להרשות לעצמן את ההוצאות הכרוכות בהגעה למשחקי חוץ ו/או באירוח קבוצות מחו"ל.

אוהדי קבוצת הפוטבול של אורגון עם הקמיע. אין רגע דל בארה"ב - בניגוד לאירופה צילום: רויטרס

ובישראל: גביע הטוטו

בישראל המצב גרוע באותה מידה. גביע הטוטו הוא תירוץ רע מאוד לקיים עוד משחקים גרועים במיוחד, באצטדיונים גרועים במיוחד, באמצע השבוע ובשעות לא אטרקטיביות, בלי שום חשיבות ספורטיבית ועניין לציבור. למה לקיים את המפעל האומלל הזה, במקום פשוט להרים במקומו ליגת מילואים כמו בכל מיני מקומות מתוקנים? עניין הכפילות פוגע גם בשחקנים הצעירים בכדורסל, למשל, שכידוע מחלקים את הקריירות הבוסריות שלהם בין קבוצת הנוער לקבוצה של התיכון. אגב, הניסיון של מינהלת הליגה בכדורסל, שהקימה את גביע הליגה והפכה אותו לאירוע אחד מרוכז שמקדים את העונה, הוא מעניין וראוי. אבל גם הוא מתקיים מול אולמות ריקים.

הספורט במדינה, כל מדינה, הוא גוף אחד גדול המתחרה על תשומת הלב והכיסים של כלל הציבור. הצורה שבה הוא מתנהל באירופה היא, לפי אנלוגיה זו, קניבליזם עצמי. בצורה הזו הוא לעולם לא ימקסם את הפוטנציאל הכלכלי שלו, ולנצח יגרום לענפים שאינם מהטופ מבחינת פופולריות לתפוס איזושהי פינה קבועה בתודעה של האוהד - ובכך מקשה עליהם להתפתח.

המפעל השלישי בחשיבותו הוא דוגמה חיה, ומכוערת ועלובה, למצב הזה. העובדה שלאברם גרנט יש חמישה גביעי טוטו ושהוא נמצא עם ווסטהאם בחצי גמר גביע הליגה ממחישה את זה יותר טוב מכל דבר אחר.