בואו, יש מכות!

האלימות ביציעי הפוטבול מעולם לא נראתה חמורה ומקיפה כל כך. תיכנסו ליוטיוב ותשבו עשר דקות מול קליפים של קרבות אוהדים ותגרות המתפתחים כמעט בכל אצטדיון - ולעולם לא תרצו להתקרב ליציע שוב. הנה כמה מרגעי השיא שהתרחשו היכן שהמצלמות של ארבע רשתות טלוויזיה שמשלמות כ־4 מיליארד דולר לעונה לא מכוונות:

- אוהד קליבלנד פצע ילד בן 8 כאשר התנפל עליו לתיקול, משום שלבש חולצה של ניו יורק ג'טס.

- אוהדי הג'טס, מצדם, ידועים בהטרדות נשים כאשר חבורות של עשרות אוהדים שרים שירים שדורשים מהן להראות את החזה.

- אוהדים רודפים אחר אוהדים אחרים עםוובוזלות. 

- אוהדים ואוהדות, שמסתובבים עם החולצות הלא נכונות, מוטרדים ומוכים.

- אוהד בסולג'ר פילד שבשיקגו נפל אל מותו מגובה של 7 מטרים.

שחקני NFL על הדשא. שוטרים מביטים מהצד צילום: רויטרס

חוויה לכל המשפחה?

אמנם ליגת הפוטבול של צפון אמריקה (NFL) מציגה עצמה כחוויה לכל המשפחה, וככל ספורט שצמא לכספי המיינסטרים, היא גם מציגה חזות פוליטיקלי קורקט וניסיון לשלוט באלימות על המגרש, מחוצה לו וכל השטויות האלה. וזה נכון במקרה שכללי הדיפלומטיה נכונים למלחמות - רק בחדרי הדוכסים. שכן עם הפופולריות העצומה של משחקי הפוטבול, מגיעים גם האנשים שמתנהגים בדיוק כמו שהפוטבול מראה להם: באכזריות נטולת רחמים. הרי אם התנגשות של שני שחקנים מעל 120 ק"ג במהירות מצטברת של 50 קמ"ש נחשבת לספורט, ואם מכות אכזריות לראש נחשבות לטקטיקה, אז גם אלימות ביציע היא נאמנות אוהדים. בואו לא ניתמם כאן. מאז שנות השבעים יש עשרות מחקרים שהראו שצפייה בתוכן אלים לאורך זמן מעוררת תחושות אלימות בקרב הצופה.

ובואו לא נשכח שיש אלמנט נוסף: עם מחיר שחוצה בקלילות את רף המאה דולר לכרטיס, אוהדים שמגיעים למשחקים מצפים להוציא מהיום שלהם במגרש חוויה אדירה, בלתי נשכחת וממצה. ועכשיו תוסיפו להתרגשות של המשחק ארבע שעות של טיילגייטינג (שתיית אלכוהול במגרש החניה, פלוס ברביקיו, פלוס אלכוהול, פלוס בירה, פלוס בירה). ולכך תוסיפו עוד בירה בתוך האצטדיון, והרבה. ותוסיפו לכך חבורות של אוהדים שמחפשים אקשן, כי באצטדיוני הענק של הפוטבול העדר האלים נדחק בדרך כלל ליציעים העליונים בגלל מחירי הכרטיסים, ובכך נהפך האקשן על המגרש לרחוק מהצופה. וכמו בכל ספורט אמריקאי, הוא מלווה בעצירות רבות - אחרי הכל, מישהו צריך לשדר פרסומות. ואם תשקללו את כל האמור לעיל ותוסיפו לכך טמפרטורה של אפס מעלות או פחות, פוטבול הוא ספורט חורף, אל תשכחו, ואז תבינו שהחוויה הזאת לא מצדיקה תמיד שבע שעות ומאות דולרים בקור המקפיא של החוף המזרחי באמריקה. והדרך להפוך אותה למשמעותית, כמו במגרש, היא להתבטא באלימות (שעוזרת גם להתחמם). תוסיפו לזה גם חוסר ודאות כלכלית, שנובע מהמשבר הכלכלי שלא משחרר את ארה"ב, ואולי גם תסכולי אבטלה פלוס תחושת חוסר שליטה על הקבוצה שלך - ותגלו שזה לא רק שרשימת הפצועים על המגרשים בשנתיים האחרונות היא אינסופית, גם רשימת הקורבנות בקרב האוהדים היא אינסופית. אלו קורבנות שנפגעו ביציעים, ובתור לשירותים, ובמגרשי החניה, ומחוץ לאצטדיון ובברים שליד.

אז נכון שעדיין מדובר בליגה הנצפית ביותר בעולם, ביציעים וגם בטלוויזיה. אבל ירידה קלה כבר נרשמה בתפוסת היציעים בשנה שעברה. השנה, בעיקר בשווקים הקטנים, מורגשת ירידה גדולה יותר, ולכן בסוף השנה ייתכן בהחלט שתירשם ירידה נוספת. כי מי ייקח את הילד שלו או את החברה שלו לחגוג באמצע פוגרום? תישארו מול מסכי הענק שבבית, ותיהנו מערוץ הרד־זון (כך נקראים היארדים האחרונים והקריטיים ביותר שלפני השגת הטאצ'דאון) שהשיקה הליגה - ערוץ מנוי בתשלום, ללא פרסומות, שחותך מיד למשחק שבו האקשן הצמוד ביותר.

ולמי שבמגרש, אולי התרופה לכך איננה עוד איש ביטחון שמקבל שכר מינימום. אולי התרופה לכך היא דווקא השביתה.

המספרים החשובים

מחיר השביתה

איגוד השחקנים (NFLPA) והליגה עדיין נתונים במאבק של תנאי העסקה ויוקרה רבה. עיני הבייסבול והכדורסל נשואות אף הן אל הפוטבול, מכיוון שגם שם מתקשים להגיע להסכמה בין בעלים לבין שחקנים, ומכיוון שליגת הפוטבול היא הליגה הבכירה באמריקה, ולכן היא גם מגיעה אל הגשר הצר הזה ראשונה.

מאז פרוץ המשבר הכלכלי טוענים הבעלים שעלויות השחקנים - שמסתכמות ב־59.4% מההכנסות לפי ההסכם ה-CBA ב־2006 - לא מאפשרות להם להרוויח, שכן הם ממילא בחובות לאחר פיתוח אצטדיונים והשקעה ברשת הטלוויזיה של הליגה. השחקנים אומרים שבפוטבול, הליגה העשירה והמצליחה בעולם, הקבוצות רווחיות, ומדובר רק בחמדנות של מיליארדרים. בנוסף, הבעלים מעוניינים בשני משחקים נוספים בעונה, בעוד שהשחקנים דורשים עלייה בשכר תמורתם.

איגוד השחקנים מעריך כעת הפסד של כ־4 מיליארד דולר לכלכלה האמריקאית, 160 מיליון דולר בכל עיר, ואובדן של 3,000 משרות ­- אם תבוטל כל עונת 2011. משכורות השחקנים, אגב, מהוות 30%–50% מאותם 160 מיליון דולר. השאר שייך למלונות, לברים, לעובדי האצטדיון ולאנשים שתומכים במשחק. דובר השחקנים אמר שראש העירייה של בופאלו העריך הפסד של 140 מיליון דולר באחד השווקים הקטנים ביותר בליגה.

גרג איילו, דובר הליגה, ענה בדברים קשים: "סיפור האגדות נמשך", ותקף את מהימנות המספרים (אך סירב לחשוף מספרים של הליגה והבעלים). אגב, המדיניות העקבית של הבעלים נועדה לסתור את הסיפור הבא: ייתכן שהבעלים אף ירוויחו כסף משביתה. זאת משום שהליגה הצליחה להבטיח שכספי רשתות השידור - כ־4 מיליארד דולר בעונה הבאה - יועברו אליה גם במקרה של שביתה. ובמקרה כזה, לא רק שמנהלי רשתות רבים יעופו הביתה, אלא שהבעלים יחסכו תשלומי שכר של 4.4 מיליארד דולר. והרווח הזה, שאותו מכחישים הבעלים, מסביר את עמדת הכוח שלהם במו"מ.

אבל יש גם נזקים משניים. כפי שלמדנו משביתת ההוקי, האוהדים ממשיכים הלאה, והרי שביתת ההוקי התרחשה עוד לפני עידן הסמארטפונים והאייפדים.

נראה שמכל השביתות האפשריות, זו האחת שמבלבלת את האוהדים: גם כי אוהדי הפוטבול הם מלכתחילה עדר טיפשים, וגם כי לא ברור איך אנשים כל כך עשירים לא מצליחים לשמור על פרת המזומנים הקדושה ביקום הספורט. במילים אחרות, אם הבעלים לא מפחדים מהשחקנים, הגיע הזמן לשלוח את התותחים הכבדים, ולהחדיר לחדרי הישיבות היוקרתיים כמה אוהדים מבושמים שירדפו אחר עורכי הדין עם וובוזלות עד שההסכם ייחתם.