כל מעשה אלימות הוא אזהרה רצינית
שוב דיון בקריאות גזעניות של אוהדי בית"ר, שוב בעיות "קטנות" בבלומפילד, עוד קבוצה משחקת ללא קהל. לא חמור מדי לכאורה. אולם תעשיית הכדורגל בישראל צריכה לשנות את הסטטוס קוו ולהתחיל לטפל באופן כוללני ומקיף כי אלימות אינה דבר סטטי, היא משתנה ומתדרדרת במהירות
בחבורה שלנו – בטח כמו בכל חבורה – יש את זה שאחראי על להכניס את האחרים לפרופורציות. אצלנו זה נועם. כשכולם מקטרים על המצב הביטחוני, נועם מזכיר לנו שכבר היה יותר גרוע; כשכולם מתלוננים על המשבר הכלכלי, הוא מסביר שמשברים באים והולכים; וכך לגבי האלימות בספורט: כשבעקבות אירועים
במחשבה ראשונה, הוא צודק – האולטראס הפאשיסטים של לאציו, החוליגאנים האנגליים וכמובן הבאראס בראבאס בארגנטינה, שאחראים למאות רציחות בשבעים השנים האחרונות – כל אלה ועוד רבים אחרים גורמים לאיזה חפץ שמושלך לעבר קוון להיראות כמו משחק ילדים.
אבל האם זו נחמה? לא ממש. כל פעם שעושים בנאליזציה של אירועים אלימים - עוד פעם מודיעים שבית"ר ירושלים תעמוד לדין על קריאות גזעניות, שוב פעם היו קצת דחיפות ביציע, עוד קבוצה משחקת ללא קהל, לא דברים גדולים – לא מטפלים בבעיה. סתם משאירים אותה בסטטוס קוו מסוים. מעבר לאמירה הברורה מאליה - שכל אלימות היא גרועה - הדוגמה הארגנטינית ממחישה גם שרמת האלימות בספורט היא לא דבר סטטי, מעין חוק טבע בלתי-משתנה. נהפוך הוא, היא עלולה גם להידרדר במהירות.
אם עד שנות החמישים רמת האלימות בארגנטינה, שכבר אז היתה חמורה למדי, שמרה לפחות על סטטוס קוו מסוים, הרי שמאז אותו עשור - מסחור הכדורגל, יחד עם השפעות פוליטיות והתמסדות ארגוני הבאראס בראבאס, הביאו לאינפלציה נוראה בכמות ובעוצמת האירועים האלימים. כל הניסיונות שנעשו שם כדי למגר את התופעה – חקיקה, קנסות, ביטול משחקים, מעצרים – לא הועילו. ראשי הבראס בראבאס כבר הפכו לגיבורי תרבות, ונער שגדל היום במדינה יודע שלצד אלופה, סגנית וכמה שערים בלתי נשכחים, כל עונה מסתכמת תמיד גם בשניים-שלושה הרוגים.
אז נכון, כרגע יש לנו קריאות גזעניות, קצת מכות ושריפת כסאות, והיה גם החזיז שפגע במאבטח במלחה והפציעה הקשה של אמיר רנד בחיפה, אבל "לפחות" עדיין לא נרצח כאן שופט (איטליה) או שחקן (קולומביה), וגם לא חווינו אסונות נוסח הייזל או הילסבורו. טפו.
אלא שכשהאווירה במגרש אלימה, אוהדים "רגילים" לא ממש רוצים לבלות את השבת שלהם מוקפים מכות וקללות, שלא לדבר על הילדים. בלי קהל, ההכנסות והעניין יורדים וכך גם היכולת להילחם באותן תופעות שהרחיקו את הקהל מלכתחילה. כך נפתח מעגל, שתחילתו אולי בנהמות מגעילות, אבל סופו עלול להיות חמור בהרבה.
לאלימות בספורט יש הרבה הסברים מעניינים. אומרים שזה מאפשר סובלימציה של דחפים אלימים, של רגשות לאומניים שלא באים לידי ביטוי בעידן הפוסט-לאומי שבו אנחנו חיים (לפחות "הבעיה" הזו לא קיימת אצלנו). השבוע קראתי טיעון נוסף, לפיו האלימות בספורט היא אמצעי של אנשים שנדחקו לשוליים, שאיבדו את מעמדם הכלכלי או המשפחתי, לקנות לעצמם מעמד באמצעות יצירת היררכיה מדומיינת – היררכית העידוד והנאמנות לקבוצה.
אולם יהיו ההסברים אשר יהיו, גם בספורט, כמו בכל תחום אחר, אלימות לא צומחת בחלל הריק. היא פונקציה של חברה, של תרבות. חברה שלא יודעת לפתור מחלוקות, שלא יודעת לשים גבולות, חברה שמתבדלת ומקצינה ונותנת לשחיתות לפרוח, תגלה את האלימות גם במגרשי הספורט.
ראו הוזהרנו.
