אבולוציה של אלימות

שניים מחמשת הכדורים שנורו ב־19 במרץ השנה מרכב חולף בעיר רוסריו שבארגנטינה פגעו ברוברטו "פימפי" קאמינו, בדיוק כשיצא מבילוי בבר מקומי. שעה קלה אחר כך, בסמוך לבית החולים הקרוב, הושלכה גופתו מתוך מכונית ב.מ.וו. המקרה לא פוענח עד היום, אבל בארגנטינה ברור שהרצח קשור לעובדה ש"פימפי" עמד עד לאחרונה בראש ארגון האוהדים הקיצוני של קבוצת ניואלס אולד בויז. לפי הספירה המקובלת, "פימפי" היה ההרוג ה־249 של האלימות בכדורגל הארגנטינאי.

בזמן שבארץ מדברים על אלימות בספורט, בעקבות הפגיעה בקוון באשדוד והתפרעויות האוהדים בבלומפילד, זו הזדמנות לבחון את המקרה של ארגנטינה - גם כדי להבין עד להיכן הדברים עלולים להידרדר, וגם, אולי, כדי ללמוד מזה משהו.

הקשר בין אלימות לכדורגל בארגנטינה לא חדש. ב־1924 ההרוג הראשון: היה זה אוהד נבחרת אורוגוואי שנרצח במונטווידאו בסוף משחק בין הקבוצה המקומית לבין נבחרת האלביסלטה. הרוצח, אוהד ארגנטינה, הצליח להימלט חזרה לארצו, כנראה תודות לעזרתם של שחקני הקבוצה. הוא מעולם לא הוסגר לאורוגוואי.

ב־1939 התרחש האירוע הגדול הבא, שכבר הכיל בתוכו כמעט את כל המאפיינים שמלווים את האלימות המקומית מאז ועד היום: מכות בין השחקנים על המגרש סיפקו את ההשראה לאוהדים, שהחלו להתפרע ביציעים. המשטרה הפעילה אלימות מוגזמת, והתוצאה: שני צופים הרוגים, אחד מהם בן 9.

אוהדי אינדיפנדיינטה. מהרגע שהכסף התחיל לזרום לארגוני האוהדים שנשלטו על ידי פוליטיקאים, התחילו גם מאבקי השליטה והכוח, ומהר מאוד התפרצה גם האלימות צילום: רויטרס

תעשיית אלימות הכדורגל

כל זה היה רק הקדמה למיסודן של קבוצות האוהדים - הבאראס בראבאס ("כנופיות אלימות", בתרגום חופשי) - בסוף שנות החמישים, מה שהביא לזינוק עצום בכמות הקורבנות ובחומרת האלימות. אם בשנים 1924–1957 נרשמו 12 הרוגים בקרבות הכדורגל, הרי שמאז ועד היום נוספו לרשימה לא פחות מ־238 קורבנות - ממוצע של הרוג אחד בכל חודשיים וחצי.

"התיעוש של הכדורגל" הביא לאינפלציה הזו, לפי לטענת אמילקאר רומרו, עיתונאי ארגנטינאי המתמחה בנושא. בשנות החמישים נהפך הכדורגל בארגנטינה למקצועני יותר, כסף רב זרם לקבוצות והאצטדיונים התמלאו ברבבות אוהדים. העובדה הזו לא נעלמה מעיניהם של הפוליטיקאים, שהבינו מהר מאוד את הפוטנציאל הטמון בעשרות אלפי אנשים שמאורגנים במסגרות אחידות ומוכנים לעשות הכל למען הניצחון. יש לציין שהגישה הזו קשורה קשר הדוק למורשתו של חואן פרון, נשיאה של הרפובליקה, שבנה את כוחו על שילוב ייחודי ורב־עוצמה: התאגדויות עובדים ברוח כמו־סוציאליסטית מצד אחד, ורטוריקה לאומנית ופופוליסטית מן הצד השני.

לצד הפוליטיקאים, גם מנהלי הקבוצות - פוליטיקאים לא קטנים בפני עצמם - קלטו את הרעיון הזה והחלו לממן לקבוצות קטנות של אוהדים את הנסיעות והכרטיסים למשחקי החוץ. אלא שמה שהחל לכאורה כרעיון ספורטיבי נהפך מהר מאוד לחיה בלתי נשלטת. מהרגע שהכסף התחיל לזרום לאותם ארגונים, התחילו גם מאבקי השליטה והכוח, ומהר מאוד התפרצה גם האלימות.

מה שלא פחות חמור הוא שהבאראס בראבאס נהפכו באותן שנים מכנופיות שוליים לתופעה חברתית מקובלת. מובן שכלפי חוץ כולם טורחים לגנות את האלימות, אבל קשה למצוא בארגנטינה מישהו שיעז להתעמת עם עצם קיומם של הארגונים. מנהיגי הבאראס נהפכו לגיבורי תרבות של ממש, אורחים קבועים בתוכניות אירוח, וחברים (מרצון או בכפייה) של כוכבי הכדורגל עצמם.

הבאראס בראבאס לא מהססים לפגוע בארגונים היריבים, במשטרה, בשופטים, בשחקנים, בצופים תמימים, וגם באוהדי הקבוצה שלהם עצמם, במה שנהפך למאבקים פנימיים עקובים מדם על השליטה בכוח ובכספי הארגון. מבחינת מימון, הבסיס הכלכלי של הבאראס ממשיך להיות התמיכה הישירה שהם מקבלים ממנהלי הקבוצות, כשלכך מתווספים ספסרות של כרטיסים, מכירת פריטי עידוד, סחר בסמים, תמיכה מפוליטיקאים ואפילו פרמיה מיוחדת עבור מכירת שחקנים. כך לדוגמה דווח שהבאראס הידועים לשמצה של ריבר - שמכונים "לוס בוראצ'וס דל טאבלון" (השיכורים של היציע) - גזרו קופון של כ־70 אלף דולר ממכירתו של גונסאלו היגוואין לריאל מדריד. מקור מימון נוסף הוא חטיפת בני משפחה של כוכבים לשם כופר.

אוהדי בוקה ג'וניורס. הבאראס בראבאס לא מהססים לפגוע בארגונים היריבים, במשטרה, בשופטים, בשחקנים, בצופים תמימים, וגם באוהדי הקבוצה שלהם עצמם צילום: איי פי

הפוליטיקאים אשמים

כל זה לא יכול היה לקרות ללא הקשרים ההדוקים שיש לראשי הארגונים בצמרת הפוליטיקה. רבים מהפוליטיקאים מחזיקים חברי באראס כשומרי ראש או כקבוצות לתמיכה בתקופות של בחירות. גם מנהלי הקבוצות משתמשים באוהדים כדי ללחוץ על שחקנים לחתום במועדון או לעזוב, ולבסוף מעורבת גם המשטרה, שלכאורה מתקרבת לבאראס כדי לפקח עליהם, אבל בפועל רק מחמירה את המצב. "בוולס גילינו שרבים מחברי הבאראס היו מוכרים סמים במזנון של המועדון", סיפר בראיון ליומון "קלארין" ראול גאמס, נשיא קבוצת ולס סארספילד לשעבר. "הלכנו למשטרה והם הציבו שני סוכנים שישמרו על המקום. אחרי חודשיים אותם שוטרים כבר היו חברים בארגון האוהדים".

עם מעורבות משטרתית אומללה שכזו, אין פלא שמתוך מאות מקרי המוות, רק ב־16 מקרים נמצאו אשמים בבית משפט.

ניסיונות חקיקה

מאז שנות השמונים נעשו בארגנטינה כמה ניסיונות כדי לבער את הנגע. ב־1985 חוקק חוק מיוחד שהטיל עונשים פליליים על אוהדים שיגיעו למגרשים עם נשק, יפגעו בתשתיות האצטדיון, יפריעו למהלך המשחק או יעודדו מעשי אלימות. ב־1993 שונה החוק, כך שאחריות המתפרעים נהפכה מפלילית לאזרחית, הקנסות הוגדלו, ולבתי המשפט ניתנה הסמכות להורות על סגירת אצטדיונים לא בטוחים. חוק נוסף, מ־2008, הוסיף לבתי המשפט את הסמכות להוציא צווי מניעה והרחקה נגד אוהדים מסוכנים.

אולם ללא הועיל: 15 הרוגים בשנתיים האחרונות הם העדות העצובה לכך. התרבות הארגונית בארגנטינה כל כך מושחתת, והמעורבות המשטרתית והפוליטית כל כך עמוקה, עד שניסיונות החקיקה האלה פשוט לא מצליחים להשפיע. לפני שנה הגיעו אנשיה של הנשיאה קריסטינה קירשנר להסכם שערורייתי עם עשרות באראס בראבאס. בהסכם התחייבה המדינה לשלם לארגונים, לרבות מימון הנסיעה של חלק מהאוהדים למונדיאל בדרום אפריקה, בתמורה לכך שיחדלו מהאלימות ויתמכו במגרשים במועמדותו לנשיאות של נסטור קירשנר - שבינתיים הלך לעולמו.

לפני כשבועיים, יותר משלושה חודשים אחרי המונדיאל, סוף סוף הגיעה לארגנטינה גופתו של לואיס פורלנסה, חבר הבארא בראבה של בוקה, שמת בבית החולים של קייפטאון מסיבוכים שנבעו לכאורה מהתקף לב. מאוחר יותר התברר שהתקף הלב נגרם לאחר שחברי הבארא של אינדפנדיאנטה התנפלו על פורלנסה וניסו להוציא מידיו דגל של בוקה. במשך שלושה חודשים התקשתה המשפחה לגייס את 6,000 הדולרים שנדרשו כדי להטיס חזרה הביתה את הארון.

בדברי ימי האלימות של הכדורגל הארגנטינאי יירשם פורלנסה כקורבן ה־250, והאחרון. בינתיים.