פיצוץ המשחק באשדוד – אז מי אשם?
אין סיבה אחת לאלימות הקהל כמו שאין פתרון אחד. צריך לשקול מכלול של פעולות כדי למנוע מאירועים כאלו לחזור על עצמם
"הכדורגל המקצועני הוא כבר לא משחק. הוא מלחמה", אמר מלקולם אליסון, המנג'ר האנגלי האגדי שמת בשבוע שעבר. "ובגלל שהוא נתפס כמלחמה הוא מביא איתו את אותם אינסטינקטים פרימיטיביים שחקוקים אצלנו בגוף כבר מאות אלפי שנים". אליסון, שאימן בין השאר בקריסטל פאלאס ומנצ'סטר סיטי, הוא לא היחיד שהשווה את הכדורגל למלחמה. ג'ורג' אורוול, מחבר הספר 1984, אמר ש"כדורגל הוא כמו מלחמה, רק בלי היריות". הדיבור הלוחמני מתאזן באמצעות התבטאויות שונות. הסופרת הפמיניסטית ג'רמיין גריר כתבה כי "כדורגל זה אומנות", אלף גארנט, דמות פיקטיבית ממבחר סדרות של ה-BBC, חזר פעם אחר פעם על המנטרה לפיה "כדורגל הוא הבלט של מעמד הפועלים". דניס ברגקאמפ, חלוץ ארסנל לשעבר, אמר ש"מאחורי כל בעיטה, יש מחשבה". כלומר כדורגל זה נושא מסובך. הוא מלחמה והוא אומנות, הוא אגרסיביות והוא ריקוד, הוא לטיפשים וגם לחכמים. הוא הרבה דברים ובגלל זה גם אוהבים אותו כמו שלא אוהבים ענפי ספורט אחרים.
אוהדי באיירן מינכן. בסקוטלנד, אנגליה, גרמניה ויוון האלימות הופחתה צילום: אי פי אי
אהבה היא כנראה התחושה בעלת העוצמה הגדולה ביותר, תחושה שגוררת לפעולות לא שפויות בחלקן. ולכן אצטדיון כדורגל, מקום שיש בו הרבה אהבה ושנאה, אגרסיות ואינסטינקטים פרימיטיביים, הוא מקום נפיץ. לכן זה גם לא מפתיע שמדי פעם נוצרים מצבים כמו התפרעות האוהדים אמש באשדוד. זה קורה בכל העולם. השאלה היא איך מטפלים בנושא כזה.
אין גורם אשם אחד בכל מה שקשור לאלימות. אבל נראה גם שאין ממש גורם שמבין מה זה כדורגל עבור האוהדים. מהי תחושת חוסר השליטה על המועדון שלך, המועדון שאתה אוהב, חי ונושם.
באצטדיון קל יותר למגר אלימות
החברה הישראלית אלימה והיא לא צריכה את הכדורגל שיזכיר לה את זה. צריך רק להסתכל על אתר חדשות ולגלות שביום אחד שכן דוקר את שכנו, לקוח משסף גרון של פקיד בנק, אב רוצח את בתו בגלל שהיא סירבה להתחתן ועוד. האלימות קשורה בהמון גורמים, שבכלל לא קשורים לכדורגל.
עם זאת, באצטדיון כדורגל אפשר למגר את האלימות בצורה טובה יותר מאשר בחברה. בגלל שמדובר במבנה אחד, קל יותר להשגיח על השוהים בו וקהל היעד מוכר.
אף על פי כן אין פתרונות חד משמעיים לטיפול בנושא האלימות במגרשים. זה תלוי בגורמים רבים. לומר שהאלימות במגרשים נובעת מהעדרות המשטרה בהם זו עוולה, מאחר שהיתה אלימות ואף אלימות משטרתית רבה גם לפני העונה הזאת – הראשונה ללא שוטרים באצטדיונים (שאגב, העבירו את המושכות לחברות אבטחה בצורה מרושלת ביותר).
בכל מקרה, האם המשטרה הצליחה למנוע את כניסתו של החזיז שפוצץ למאבטח יואב גליצנשטיין את האצבעות? לא. האם מנעה באופן גורף זריקת חפצים על הדשא בשנה שעברה? גם לא. ולכן החזרת השוטרים למגרשים לא תפתור דבר.
הפחתת האלימות תתאפשר באמצעות מספר גורמים, אותם ניתן ללמוד מכל מקום בו הצליחו למגר כמעט לחלוטין את האלימות במגרשים. בסקוטלנד, אנגליה, גרמניה ויוון "יצאו מהקופסה" כדי להפחית את האלימות. הם עשו זאת על ידי שיתוף פעולה של מספר גורמים.
אוהדי באיירן מינכן. בסקוטלנד, אנגליה, גרמניה ויוון האלימות הופחתה צילום: אי פי אי
גם התקשורת אשמה
התקשורת, למשל, היא אחת מהגורמים שיכולים לשנות את האווירה האלימה במגרשים. במקומות מסוימים התחייבה לסקר באופן נרחב יותר פעולות חיוביות של האוהדים. זה לא המצב בישראל. המקרה באשדוד נפלא עבור התקשורת הישראלית כי הוא "באד ניוז" ו"באד ניוז" הן כותרות יותר טובות ומגיעות לשער של העיתון יותר בקלות. ההתייחסות הזו משפיעה כמובן על הבא שיזרוק חזיז או רימון על הדשא בבלומפילד או טדי. אבל האם יסקרו את פעילות עמותת האוהדים של מכבי נתניה ביום שבת כפי שמסקרים את המקרה באשדוד? כנראה שלא. הרי זו פעולה מבורכת שאמורה להיות מאוד חיובית - לא "ניוז".
על הסיקור החדשותי אין להתאחדות הכדורגל שליטה. עם זאת, על הסיקור בתוך האצטדיון אפשר להפעילרגולציה. למה, למשל, ערוץ 1 (שותף השידורים של ההתאחדות למשחק המרכזי) הראה שני אוהדים מחליפים מהלומות בדרבי? האם היה לכך ערך חדשותי? לא ממש. בטח שלא רגע לפני השידור. איסור על שידור של אלימות סתמית יכול להיות מעוגן היטב בחוזה הטלוויזיה.
דבר נוסף שעשוי להפחית את האלימות ואת האווירה האלימה באצטדיונים הוא לפתח קשר בין אוהדים לשחקנים, בין אוהדים לשופטים ובין אוהדים לבעלים. קשר אמיתי וממוסד ולא דרך התקשורת. בשביל זה צריך גוף אוהדים חזק לכל קבוצה וגוף אוהדים כלל ארצי חזק.
בעלי הקבוצות או הרשויות אמנם אינם מחבבים גופי אוהדים, אבל הם היוו תפקיד חשוב בכל מאבק מוצלח נגד אלימות.
אם גופי אוהדים רשמיים היו נפגשים אישית עם השופטים לפני כל עונה, מתחילים איתם איזשהי מערכת יחסים מעבר לקללות מהיציע – סביר להניח שאלימות כנגד השופטים היתה מצטמצמת. למשל.
קנסות לא עובדים. עובדה
דרכי האכיפה והענישה גם כן צריכות להשתנות – כי הן פשוט לא עובדות. אין שום סיבה לכך שקנסות בגין התפרעות אוהדים ייכנסו לקופת ההתאחדות. את הקנסות הללו צריך להכניס לקרן מיוחדת שמטרתה חינוך האוהדים. את העונש יקבלו הקבוצות, ולא רק בעלי הקבוצות, בצורת הורדת נקודות.
כנראה שזה יהיה אפקטיבי יותר אם האוהדים המתפרעים יראו את הקבוצה שלהם נענשת ולא את כיס הבעלים של הקבוצה שלהם נפגע. אחרי הכל, הוא בקושי מדבר איתם – למה שיהיה איכפת להם ממנו.
אגב, בסקוטלנד הצליחו להוריד את הקריאות הגזעניות בכדורגל על ידי שיטת הגזר בלי המקל. קבוצה שאוהדיה לא שרו שירים גזעניים קיבלה פרסים כגון דגלים ואמצעי עידוד.
ואפשר גם לצמצם את אירועי האלימות על ידי התנהגות פשוטה שרואה באוהד כלקוח משלם עם זכויות. לפני המשחק המדובר אמש הגיעו אוהדי הפועל באר שבע המאורגנים לאצטדיון באשדוד ובמשך עשרות דקות 150 עד 200 איש היו צריכים לחכות בקופה היחידה שהיתה פתוחה עבורם. האם בית קולנוע יכול להרשות לעצמו לפתוח קופה אחת בלבד בשביל 150 איש? האם בית עסק יכול להרשות לעצמו לכלוא את הלקוחות שלו מאחורי גדרות ברזל? ברור שלא. אבל זה הכדורגל הישראלי – האוהדים אינם שותפים של המשחק, הם לא לקוחות, חסרי מעמד ברור, ואין להם יכולת להשפיע מעבר לצעקות ביציע. הם האנשים האחרונים שנספרים בכדורגל הישראלי – אז לא צריך לצפות מהם לכלום.
