באים מאהבה: מבט מקרוב על ווימבלדון, קבוצת האוהדים הראשונה באנגליה

ריח הבשר על הגריל והבצל המטוגן תוקף באגרסיביות את אפם של הבאים לאצטדיון האוהדים של צ'רי רד רקורדס. 45 דקות לפני המשחק מצטופפים מאות אוהדים עם "פיינטס" של בירה קרה מתחת למטרייה ענקית בסמוך לבר שבמתחם האצטדיון. השמים אפורים והגשם לא ממש יורד, אבל גם לא ממש מרפה. סתם טיפות על הפנים. עבור המבקר מישראל, מים שהם לא 100 אחוזי לחות באוויר הם ברכה.

רוב האוהדים במתחם האצטדיון הצנוע באו עם חולצת רפליקה של הקבוצה שלהם,AFC ווימבלדון. גם הילדים הרבים שהגיעו למשחק מול פורסט גרין רוברס לובשים פריט כלשהו מחנות המזכרות הקטנה־אך־הפעילה של המועדון. לפני המשחק הכינו במועדון יום כיף לילדים: טירה קופצנית, פגישה עם השחקנים, סדנת אימון עם המאמנים, וגולת הכותרת של היום: פגישה עם היידון הוומבל, הקמע של הקבוצה - בובה ענקית וחביבה שהמעצב שלה עשה משהו נכון, כי הילדים מתים עליה, מחבקים אותה ומצטלמים איתה.

כל העובדים במשחק הם אוהדים מתנדבים

"אני חושב שהאווירה במשחקים שלנו הרבה יותר נעימה מאשר במשחקים של קבוצות אחרות", אומר אריק סמואלסון, יו"ר ווימבלדון, קבוצת האוהדים הראשונה באנגליה. אנחנו עומדים מחוץ לאצטדיון, וכל רגע אוהד אחר טופח על שכמו וזורק מילות עידוד.

סמואלסון הוא יו"ר של הקבוצה שנמצאת בבעלות קרן הנאמנות "הדונס" - עמותה שהוקמה על ידי אוהדי ווימבלדון, שקבוצתם המקורית נשדדה. הפושע היה קונצרן שענייניו נדל"ן, והעביר את המועדון, לאחר מאבק ארוך, למילטון קינגס - עיר חדשה, 79 ק"מ צפונית־מערבית ללונדון. זה היה מעבר העיר הראשון של קבוצה בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי. אחרי המעבר היא קיבלה את השם MK דונס.

וויני ג'ונס צילום: איי פי

"אנחנו חיים כדי לתקן עוול גדול שנעשה לנו", אומר סמואלסון, שהיה אחד האוהדים הראשיים של ווימבלדון הישנה, שהציגה את "הקרייזי גאנג" ואת וויני ג'ונס, כדורגלן קשוח (קרי: ברוטלי) שנהפך לשחקן הקולנוע הגרוע בעולם. "כשנגיע לליגת הכדורגל המקצוענית, ארגיש שעשיתי משהו. אז אפנה את מקומי. מועדון בריא תמיד צריך דם חדש - גם בקבוצה, גם בהנהלה".

האווירה באזור האצטדיון בהחלט נעימה, ומזכירה אווירה של מועדון חברים או בר שכונתי שבו כולם מכירים את כולם. במובנים רבים, 3,500 הצופים שבאו למשחק הזה, בליגה החובבנית הבכירה של אנגליה, באמת מכירים זה את זה. "זה מועדון שמייצג ומחזק קהילה, כמו שכדורגל אמור להיות", אומרת חברת המועדון קייטי, סוכנת נדל"ן מלונדון. "90% מהמועדונים בעולם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם להיות מועדונים גדולים. ככה זה. אז לפחות שיעשו את תפקידם ויהיו חלק מהקהילה שלהם. "אני רוצה להיבחר להנהלה - לעזור איך שאני יכולה", היא מוסיפה.

"כולם עוזרים איך שהם יכולים", אומר סמואלסון. "יש לנו בנקאי בכיר לשעבר שמתנדב כדייל. יש לנו אנשי צבא לשעבר שמתנדבים כמאבטחים. כולם כאן כדי לקדם את ווימבלדון". כל עובד מועדון ביום משחק, מהסדרן בחניה ועד מוכר התוכניות, הוא מתנדב.

ווימבלדון AFC, שהוקמה ב־2002, משחקת היום בליגת בלו סקוור פרמיירליג. הליגה החמישית בטיבה באנגליה - ליגה אחת מתחת לליגה המקצועית הראשונה. MK דונס, ווימבלדון לשעבר, משחקת בליגה השלישית בטיבה. האם האוהדים של ווימבלדון רוצים לשחק נגד הקבוצה שנישלה אותם? "לא", אומר לורנס לוואן, הדובר (בהתנדבות) של המועדון. "אז הם יתחילו לחשוב שהם מועדון כדורגל".

 

אוהדים בכניסה למשחק של ווימבלדון צילום: אוריאל דסקל

"כסף משמעותי בליגת חובבנים"

בווימבלדון כולם רוצים לעבור לאצטדיון חדש, קרוב יותר לקהילה המקורית של ווימבלדון, אף שהאצטדיון הוא שלהם ושל קינגסמדו, מועדון מקומי קטנטן, צנוע וחביב מאוד. המימון לבניית האצטדיון מגיע בעיקר מתרומות - תרומות הן הנתח השני הכי גדול של הכנסה במועדון, אחרי הכנסות מימי משחק - ומהווה את האתגר הגדול ביותר שעומד בפני המועדון.

האתגר הזה, יודעים בווימבלדון, ייהפך לקל יותר אם יעלו לליגת הכדורגל המקצוענית. "ההצלחה שלנו בגיוס כספים תלויה הרבה בהצלחה על המגרש - והצלחה על המגרש תלויה בכסף", אומר סמואלסון. "זה קטע טריקי, אבל אנחנו עושים כל מה שצריך לעשות: מתבססים על שחקנים צעירים וזולים, מוכרים אותם למרבה במחיר ומגדלים ילדים מקומיים.

"אבל זה קשה. בכל ליגה שהיינו בה תמיד היו קבוצה או שתיים שערערו את כל כלכלת הליגה: יש להן בעלים עשירים שרוצים להיות חלק מהכדורגל, והם מכניסים יד עמוק לכיס וחיים את החלום, אבל בצורה שמפריעה לקבוצות האחרות בליגה. זה חלום: כולם רוצים להיות חלק מהכדורגל, לנהל קבוצה".

"כסף מאוד משמעותי בליגת החובבנים", אומר טרי בראון, המנג'ר של ווימבלדון. "השחקנים בקבוצות ללא כסף עובדים בעבודות אחרות; לא קל לאסוף אותם לאימונים. נוסף על כך, הם חוזרים ממשחק בשבת אחרי מסע של ארבע שעות וצריכים לעבוד ביום למחרת".

לווימבלדון יש גם חברים מיוחסים - "אנשים שתורמים המון כסף עבור מקום חניה טוב יותר, פגישה חודשית עם ההנהלה, קצת שמועות ממקור ראשון וארוחות לפני משחקים", מסביר סמואלסון. "הם יודעים שהם לא יכולים להשפיע יותר".

גם הבלש מה־BBC אוהד ווימבלדון

ווימבלדון היא באמת קבוצה צעירה: הגיל הממוצע של ההרכב הוא פחות מ־25. חלק מהשחקנים נראים כמו תוצרים של אקדמיה מוצלחת: גבוהים, חזקים, טכניקה טובה. הם נראים מקצוענים. רק שחקן אחד בהרכב נראה כמו שחקן ליגה חובבנית קלאסי (כלומר בעל כרס בירה נאה) - דני קידוול, הקפטן והחלוץ האהוב. מותר לו, כנראה.

הקבוצה היריבה מציגה לפחות שלושה שחקנים עם הכרס הנ"ל. אף אחד מה־11 לא נראה כמי שיכול להתמודד ברמות גבוהות יותר. בווימבלדון רוב השחקנים דווקא נראים כאילו הם כן יכולים.

האצטדיון הקטן (4,000 מקומות) נראה מלא כמעט לחלוטין. הקהל שר ומעודד ברוב המשחק. הקרבה למגרש מאפשרת לו

לצחוק על שחקן יריבה שלא מצליח לעצור כדור, או להקניט את המגן הימני של היריבה עם הקול הצפצפני. באיזשהו שלב נכנעים לריח הבשר על הגריל, אוכלים המבורגר שמצטערים עליו אחר כך ומורידים אותו עם צ'יפס בלתי אכיל ועם בירה קרה.

המשחק נגמר ב־1:1 למרות עליונות מוחלטת של ווימבלדון על פורסט גרין רוברס. "קורה", מסבירים האוהדים בדרך החוצה. בתוך כמה דקות האצטדיון מתרוקן, והאוהדים, מאוגדים בקבוצות, הולכים הביתה, או לבר, או לתחנת הרכבת.

מבחינת ההנהלה, חשוב לצאת כמה שיותר מהר מהליגות החובבניות ולהיכנס לעולם ההכנסות הגבוהות בליגה המקצוענית הראשונה. "הספונסרים שלנו מקבלים רק חשיפה טובה, בגלל הסיפור הרומנטי שלנו ובגלל המחויבות של האנשים למועדון", אומר סמואלסון. "ב־BBC יש תוכנית בילוש שבה אחד הגיבורים תמיד הולך עם חולצת ווימבלדון - גם זו חשיפה אדירה שאנחנו זוכים לה רק בגלל הסיפור שלנו. כשנגיע לליגה המקצוענית, יהיה יותר קל להביא אנשים וספונסרים - ואז, כמובן, גם יותר כסף".