חטאי הספורט שנצטער עליהם גם ביום כיפור הבא

ההפרדה: בנים - ספורט בנות - ברבי

זה מתחיל משאלה תמימה. "מי הצהובים?". ואז כשהוא מסנן "מכבי" מהפה, היא מוודאת: "אז האדומים זה הפועל?". ואז זה ממשיך: "ומי זה האיש בסגול?". ואז מגיעות עוד שאלות, לגבי החוקים. הן לעולם לא מבינות אותם, באותה מידה שהם לא מבינים למה צריך לדבר על מה אכלת היום במשרד. מה שמצחיק הוא שההפרדה הזאת נשברת דווקא באירועי השיא, עונה רגילה פחות מעניינת את בנות המין השני.

לקנות צעיף של קבוצה בארץ

צעיף? בישראל? עשרה חודשים בשנה הולכים עם כפכפים וטי שירט. התפקיד היחיד של הצעיף הוא לצבור אבק. ואני אלרגי לאבק.

לפתוח את ערוץ הספורט בשאיפה לראות ספורט

למה עושים את החטא הטיפשי הזה? הרגל מעידן המונופוליזם על הספורט. לשמחתנו הרבה, כל הספורט האיכותי עבר לספורט1 ולספורט2, והברכה הגדולה במיוחד: שם אין את הראשים המדברים. רק ספורט. כעת רק צריך להעביר את ליגת האלופות, ולהשאיר את ערוץ הספורט כאוקסימורון.

רונלדיניו צילום: בלומברג

לשלם הרבה כסף עבור חלוץ ברזילאי

יש שחקנים – רונאלדו ורונלדיניו בשיאם – ששיחקו היטב גם לאחר שנרכשו בסכומים גבוהים. אבל האם הם הצדיקו את ההשקעה? האם הם סיפקו תקופה רצופה של דומיננטיות, שתצדיק את עשרות המיליונים שנשפכו עליהם, את כאבי הראש למאמנים ולשאר השחקנים? ספק רב. וברגע שיש ספק, אסור לעשות את זה. הרשימה היא אינסופית. אלה שנחקקים בזיכרון נותנים עונה או שתיים סבירות עד טובות ואז פשוט משתגעים ומאבדים את זה. רוביניו כבש 14 שערים בעונתו הראשונה במנצ'סטר סיטי. זה לא רע אבל זה לא שווה 32 מיליון ליש"ט (פלוס שכר שבועי של 151 אלף ליש"ט). לאחר מכן הגיעה הפציעה ואז החזרה לברזיל ואז מכירה לכל מי שהיה רק מוכן לקנות פלופ ברזילאי - מילאן, כמובן. ב־2004 פורטו שילמה 10 מיליון יורו עבור שלושה שערים של לואיס פאביאנו, שעוד נחשב לאחד המשובחים שבחלוצים הברזילאים. ב־2008 מילאן הפראיירית שילמה עבור רונלדיניו השמן והשבע 25 מיליון יורו (העברה פלוס שכר), וקיבלה שחקן ספסל לא רע. המסקנה: בשנה הבאה קונים חלוץ ברזילאי רק בזול.

לרכוש מינוי עונתי

בעולם שבו כולם עובדים כל הזמן - כלומר, מחוץ לאירופה - הסיכוי לממש את כל המשחקים הוא נמוך במיוחד. ניתן לחסוך הרבה מאוד כסף אם תקנו פשוט כרטיסים למשחקים שאתם רוצים. כך תוכלו גם ליהנות מיציע טוב יותר, וגם אם תיאלצו לשלם יותר ב־eBay או בכל מקום אחר - עדיין תמנעו מעצמכם לשלם הכל בשביל משהו שלא תעשו.

למה עושים את זה? כי אתם חושבים מה יהיה בדרבי במחזור ב־19 כבר היום. תתפכחו. אין לכם מושג איך הקבוצה שלכם תיראה, ואם זה כזה חשוב, תיזכרו בזה בשבוע 17, או שתשלמו קצת יותר בשוק היד שנייה.

לקחת אייפון או אייפד לאצטדיון

למה עושים את זה? כדי שהאחרים יראו שיש לכם, או מתוך החשש להיפרד מהם, או כי עוד לא עברתם את ניתוח ההפרדה יד־מוצרי אפל. התוצאה: שעתיים של ישיבה מול האימייל, הפייסבוק ותקצירי משחקים אחרים. התוצאה במגרש? נראה בדרך חזרה, בתקציר על הטאצ' סקרין. חוויית הספורט של להיות שם מעולם לא נראתה מיותרת יותר.

לבחור סנטר מבטיח בדראפט של ה־NBA

מקור החטא הזה בשנות השישים והשבעים, אז סנטרים כמו ביל ראסל, ווילט צ'מברליין וקארים עבדול ג'אבר היו לאבן היסוד בשושלות אליפויות. מאוחר יותר, גם סנטרים אחרים שנבחרו מספר 1 בדראפט, כמו האקים אולג'וואן (דראפט 84 לפני מייקל ג'ורדן), דיוויד רובינסון, שאקיל אוניל וטים דאנקן, הובילו את קבוצותיהם לאליפויות.

שאקיל אוניל צילום: איי פי

אז למה זהו חטא? כי על כל אולג'וואן יש לפחות חמישה קוואמי בראונים. מי?! בדיוק.

הרשימה החלקית של הסנטרים שנבחרו כמספר 1 מראה שכמעט כולם סבלו בשלב כלשהו מפציעה ששינתה את מהלך הקריירה שלהם: ראלף סמפסון (1983), פרוויס אליסון (1989), מייקל אולווקאנדי (1998), גרג אודן (2007), שלא מצליח לסיים עונה מבלי פציעה־מסיימת־עונה, קוואמי בראון (2001), אנדרו בוגאט (2005) הסביר ועוד. ישנם גם עשרות סנטרים אחרים שהיו הבטחה ואכזבו או איומים שנבחרו בבחירות 2 עד 5. הנה כמה שמות מפורסמים: אדי קארי, טייסון צ'נדלר, סאם בואי (שגם נבחר לפני ג'ורדן).

למה עושים את זה? מאותה סיבה שאנשים עדיין מאמינים בביאת המשיח. שהפעם זה יקרה. הפעם הם בוחרים בשחקן שמשנה את הקבוצה שלהם ולא ניתן לעצירה. סנטר טוב, גיים צ'יינג'ר, במקום הראשון בדראפט, הוא יותר אמונה דתית עיוורת מאשר מציאות. ואמונה עיוורת זה החטא החמור ביותר.