כל ענפי ספורט המקצועניים מפסידים. מי משלם את המחיר?

כל ענפי הספורט הגדולים מפסידים כסף. זה לא שאין קבוצות רווחיות. יש. וזה לא שאין ליגות רווחיות. גם זה יש. אבל ככלל אצבע, למרות זכויות השידור, הצופים ביציע והמחיר של פחית משקה באצטדיון, הספורט הרבה פחות רווחי ממה שהוא נוצץ. מניו יורק ניקס ועד ברצלונה - רוב קבוצות הפאר של הספורט מפסידות עשרות מיליוני דולרים מדי שנה. מה הופך את הספורט לביזנס ששורת הרווח בו תמיד אדומה?

הולדת המודל האמריקאי

ראשית, עלינו להבחין בין ענפי ספורט שבהם יש חוקים כלכליים לאלו שאין בהם. ובמילים אחרות: בין אמריקה לבין אירופה. בארה"ב נולדו החוקים מתוך שתי תפיסות. הראשונה היא ההגבלים העסקיים (אנטי טראסט) שנועדו למנוע מהחזק להיהפך לחזק יותר. והשנייה היא מההכרה שהתחרותיות היא ערך הליבה של עסקי ספורט, ומכיוון שתחרותיות נמדדת בכסף, לשווקים גדולים יש יתרון ראשוני ולא הוגן בתחרות על משאבים. לכן יש לאזן את מגרש המשחקים: ניקח מהעשירים, ניתן לעניים, וניצור תחרותיות גדולה יותר. ואיך עושים זאת? באמצעות תקרת שכר: קבוצות לא יוכלו להשקיע יותר מאיקס דולרים בבניית הסגל. כל חריגה תוענש בדרך השנואה ביותר על האמריקאים - מיסוי, שנקרא "מס מותרות".

לכאורה, זוהי דרך מצוינת הן לשמור על רמת הוצאות שתאפשר רווחיות והן לעודד תחרותיות. אלא שיש כאן הצד של השחקנים, האיגודים. איגוד השחקנים חותם על הסכם מול נציגות הבעלים לגבי חלוקת הרווחים. כיום מקבלים השחקנים באמריקה עד 60% מסך ההכנסות של הליגות. בהסכמים אלה נוצקים גם תנאי מינימום ביחס לוותק. ואלה, אם תשאלו את הבעלים באמריקה, הם הסכנה הגדולה ביותר לאנושות.

קובי בראיינט ולברון ג'יימס. תביא קהל, תקבל כסף צילום: אי פי אי

שווי שחקן = מספר הצופים

ברור שבעלים לא אוהבים איגודים, אבל מה שפחות ברור הוא שההסכמים הנוכחיים מתגמלים שחקנים בינוניים בסכומים גדולים מדי. יש משהו בטענה הזאת. ב־NBA מסתובבים כ־20 גוויות מהלכות ֿכמו אדם מוריסון, אדי קארי וטוני באטי, שמשחקים חמש דקות למשחק במקרה הטוב ומקבלים יחדיו 120 מיליון דולר. והבעיה מתרחבת: גם שחקנים לגיטימיים מקבלים יותר כסף ממה שהם מכניסים. שחקני הביניים היקרים אולי מצדיקים את הכסף על המגרש, אבל בוודאי לא ביציעים. לסופרסטארים יש אימפקט שיווקי מיידי. הם מוכרים מנויים וכרטיסים. וכמובן, כל איש ביציע = ג'אנק פוד+חניה+צעיף של "איתך לנצח הפועל”.

שחקנים שאינם כוכבים יכולים לעזור למודל העסקי רק בדרך עקיפה, השגת ניצחונות. לקבוצות מנצחות יש בסיס אוהדים גדול יותר, שהוא הערובה הטובה ביותר להכנסות. הבעיה היא שתרומתם לניצחונות איננה ברורה דיה. הסטטיסטיקות היום נעות בכיוון הזה - של השפעה כוללת על תוצאת המשחק, ולא עוד טור בעיתון - אבל הן עוד לא שם. עדיין קשה לדעת, באופן אובייקטיבי, אם מכבי עם ברק יצחקי טובה יותר ממכבי בלעדיו.

אז זו הבעיה במודל: לשלם 5 מיליון ליש"ט על שחקן ספסל ישראלי; כאשר בפוטבול מבטיחים 21 מיליון דולר לשחקן הגנה לפני המשחק הראשון שלו במקצוענים; כאשר ב־NBA שחקנים סבירים בני 30 פלוס מקבלים מינימום 5.7 מיליון דולר לעונה. לכל אלו אין הצדקה, מכיוון שאין להם השפעה ישירה על תפוסת היציעים. לשחקן כמו סטיבן שטרסבורג, הפיצ'ר של וושינגטון נשיונלז בבייסבול, שמקפיץ בכל הופעה שלו את ממוצע התפוסה ביותר מ־10,000 צופים, יש לבדו השפעה של כ־8 מיליון דולר בכל עונה על הכנסות הקבוצה.

עוד לפני שהניצחונות שלו יתורגמו לדולרים נוספים. ועוד לפני מכירות החולצות. תחשבו על ללכת למשחק של בארסה - אתם מיד מזילים ריר על מסי, לא על פיקה. אבל גם לסופרסטארים יש גבול עליון, שדומה שנחצה מזמן. השקעה של כ־100 מיליון יורו בכוכב כמו זלאטן איברהימוביץ' שווה מחשבה שנייה. האם הוא גיים צ'יינג'ר? האם הוא כזה גם על המגרש וגם ביציעים?

דרק ג'יטר מהיאנקיז. מודל דומה לזה של ריאל מדריד - נביא כוכבים וננצח צילום: בלומברג

איך מתמודדים?

תובנות אלה יצרו שני מודלים עסקיים עיקריים: המודל של היאנקיז, של הלייקרס ושל ריאל מדריד - נביא כוכבים, ננצח, והכסף כבר יגיע. באמריקה המודל הזה פועל לא רע, אבל לא לכל הקבוצות. היאנקיז, למרות אליפויות רבות מספור, מפסידים כסף רוב השנים, בעיקר בגלל תקציב סגל עצום ותשלום מס מותרות מתועב.

המודל השני כבר ידוע עשור,"מאני בול". תמצא שחקנים שהשוק לא מעריך דיו, כלומר לא כוכבים מלהיבים, ולא צעירים במיוחד - תיצור קבוצה סבירה, אולי מפתיעה, ותקבל ערך גבוה על ההשקעה שלך. מה שלא היה ידוע הוא הרווחיות של מודל זה, כאשר הוא מיושם בקיצוניות, רווחיות שנחשפה רק בשבועות האחרונים, עם דליפת דו"חות כספיים של קבוצות בייסבול. מתברר שקבוצות קמצניות כמו פיטסבורג פייארטס, שלא הגיעה לפלייאוף 15 שנים, ופלורידה, שהתעקשה להעמיד סגל צעיר וזול, הרוויחו עשרות מיליוני דולרים מדי שנה הודות לשקי הכסף שקיבלו ממס המותרות.

הבעלים מתקמצן בשעה שהוא מרוויח הון עתק, וזה כמובן מכעיס את האוהדים. זה אף פעם לא דבר טוב להכעיס את הלקוחות, אבל זה עדיין מודל עסקי שעבד יפה כל עוד היה סמוי. פלורידה זנחה את השיטה הזו לפני יותר משנה, ומעניין יהיה לראות כיצד שאר הבעלים יגיבו.

סיום עגום מעבר לפינה

אז לאן הולכים מכאן? בעלים לא יפסידו כסף לאורך זמן. בארה"ב נערכים בשלוש הליגות הראשיות לשביתות ולסכסוכים משפטיים קשים. בכדורגל כבר עכשיו מתכוננים לרגולציית הפייר־פליי הפיננסי שלא תאפשר לקובצה להוציא יותר ממה שהיא מכניסה. בסוף ההליכים האלה יוסכם שהסופרסטארים ימשיכו ליהנות מהשכר העצום. הם שווים את זה. ואין להם תחליף. לכל האחרים יש. ולהם יקרה מה שקרה לעיתונות ולעולם הקולנוע: הפירמידה תיהפך לצרה מאוד. למטה ישלמו הרבה פחות ביחס להיום. זה ייתן להם תמריץ להגיע למעלה. אבל מובן שלא כולם יוכלו. ומי שלא מרוצה מספיק - יוחלף.

זה אמנם ייקח זמן, אבל פחות ממה שאתם חושבים.