בישראל הכדורגל הוא לא משחק
החברות הישראליות המוצלחות מתגאות ביצירתיות ויכולות אילתור גבוהות. מנהלי קבוצות הכדורגל בישראל עסוקים מדי בהישרדות, לטענתם, כדי להיות יצירתיים
סקיי ספורטס קידמה את תחילת הפרמיירליג עם סרטון בו הפרשנים הבכירים שלה משדרים משחק בין ילדים אנגליים סמוקי לחיים. הסרטון זכה לתגובות חיוביות ברשת למרות שסקיי היא אחת מהחברות השנואות על אוהדי הכדורגל האנגלי. הוא זכה לתגובות אוהדות כי סקיי הצליחה לתפוס את הרוח שחסרה מעט בכדורגל המקצועני – את רוח השטות והמשחק שאמורה להתלוות למשחק. כל משחק. גם כדורגל.
כדורגל הוא אמנם יותר ממשחק, הוא תופעה חברתית חשובה - אבל בסופו של דבר הוא צריך לייצג משהו כייפי. בידורי. הוא בסופו של דבר משחק, ומשחק זה פעילות הנעשית בדרך כלל לשם הנאה, בידור וגם לימוד.
כשמתייחסים לכדורגל כאל משחק אז גם היצירתיות חוגגת בכל התחומים – בתוך המגרש ומחוץ למגרש. במהלכי הכדורגל וגם בחגיגות השערים. כשהיצירתיות חוגגת אנשים נמשכים למשחק.
שיעור באיסלנדית
קבוצת סטייארנאן (Stjarnan) האיסלנדית, למשל, הפכה לשם עולמי בגלל רוח המשחק והשובבות שהיא מציגה בכל משחק. אם אתם לא מכירים אז אתם מפספסים את הלהיט הויראלי הגדול של החודשיים האחרונים.. חגיגות השערים של הקבוצה מליגת הכדורגל של איסלנד מפורסמות בכל העולם וכבר בליגות אחרות מחקים את קבוצת הדייגים הזו – שבין השאר המציאה את חגיגות "הדייג, "הלידה", "המצעד", "האופניים" ועוד מספר חגיגות שערים שנונות, הזויות, נדירות ומעל הכל יצירתיות.
מלבד להפוך את קבוצת השחקנים הלא ממש מקצועיים ללהיט אינטרנט – החגיגות הצליחו לגרום לקבוצה מגארובר (אוכלוסייה: כ-10 אלף איש) למלא את האצטדיון בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה - ב-1,000 צופים! החגיגות גם משכו את צוותי הטלוויזיה לגארובר – אולי בפעם הראשונה מאז שנפתחה חנות איקאה היחידה באיסלנד באזור.
הכל בגלל שהשחקנים ניחנו ברוח שטות שכל כך בריאה למשחק.
אוהדים בישראל. השיווק של המשחק בישראל לוקה בחוסר יצירתיות וחשק – שכל כך מאפיינים את העסקים הישראלים המוצלחים צילום: ראובן שוורץ ליגה ישראלית לא "ישראלית"
הישראלים נחשבים לעם יצירתי. בקהילות העסקים בעולם יודעים שאם לוקחים ישראלי, לוקחים מישהו ש"חושב מחוץ לקופסה". מישהו שיודע לאלתר. ישראלי פנתר, ישראל מאלתר – אם נאמץ את המשפט הצה"לי. עם זאת, בכל הנוגע לתעשיית הכדורגל הישראלית – הבנאלי הוא יתרון. חוסר היצירתיות הוא המפתח. ושלא תטעו, יש הרבה מקום לשיווק יצירתי במכירת כרטיסים.
למשל קבוצת הכדורגל בליגת המשנה בארצות הברית Oregon Soccer הכינה עכשיו "מנויים" מיוחדים שהם בעצם צעיפים של הקבוצה. כל צעיף נמכר ב-30 דולר וכל מי שמגיע איתו ל-10 משחקי הליגה של הקבוצה נכנס כאילו היה מנוי. הקבוצה הקטנה הצליחה למשוך מספר שיא של בעלי מנוי בזכות החשיבה היצירתית הזו.
דוגמה נוספת הא קבוצת ההוקי פלורידה פנת'רס, המבקשת מהאוהדים שלה להחליט על מחיר המנוי שלהם. הפנתרים הודיע על תוכנית Perfect Plan לפיה האוהדים מקבלים את האופציה לבחור באיזה מקום במגרש הם יישבו וכמה הם מעוניינים לשלם. אחרי 24 שעות הקבוצה חוזרת אליהם עם תשובה חיובית או שלילית לגבי ההצעה שלהם. לפי סקר ש-CNBC ערכה 75% מהאוהדים היו רוצים לראות את הקבוצה שלהם מנסה תרגיל שיווקי דומה, והמכירות של הפנת'רס עלו ביחס לשנה שעברה בעשרות אחוזים.
בישראל מנהלי קבוצות מודים בפה מלא שהם לא מחפשוים להיות יצירתיים בכל הקשור לשיווק הכרטיסים - למרות שהם מהווים נתח חשוב בעוגת ההכנסות שלהם בעונה. יש להם הסברים לכך – האצטדיון גרוע, השוק לא בשל, אנחנו עסוקים בהישרדות, אכלו לי, שתו לי וכו' – אבל הערכות המושכלות הן שאין למנהלים מושג איך עושים זאת, וגם אם יש להם מושג אין להם חשק.
תנו להם להעביר את הכרטיסים למשרדי הכרטיסים ושהם יעשו את העבודה.
בהרבה מובנים חוסר היצירתיות והחשק בהנהלות מחלחל למאמנים ולשחקנים. אם הבוסים שלהם עסוקים רק בהישרדות ו"לא אמורים" להיות יצירתיים אז למה שהשחקנים יהיו יצירתיים על המגרש, במהלך המשחק ובחגיגות השערים?
ולסיכום: את המילה "משחק" אי אפשר לכתוב ללא האותיות ח.ש.ק. למישהו יש בכלל חשק לפתיחת עונת הכדורגל?
