הכדורגל באמריקה - לאן?

"סוקר איז גיי" (כדורגל הוא הומו) - לקביעה הזאת יש אחיזה חזקה למדי באתוס הספורט האמריקאי. ולראיה, גם הפופולריות של המערכון "הכדורגל יוצא מהארון" באתר הסאטירה המבריק The Onion.

האם הכדורגל בארה"ב עדיין "הומו"? אולי. אנו בתחילת אוגוסט, גל החום מטשטש את הראייה ואת הקשרים המולקולריים שמחזיקים אותנו בחיים, וקשה לזכור שרק חודש עבר מאז ההופעה ההירואית של הנבחרת האמריקאית במונדיאל, עם משחק נאה לעין וניצחונות חשובים, ואולי החשוב מכל - הייפ אדיר באמריקה סביב הטורניר למרות השעות הלא נוחות, הסלידה מספורט שעשוי להסתיים בתיקו והעקיצות הרגילות בתוכניות הלייט נייט ובאתרי האינטרנט.

מונדיאל כעוגן שידורים?

הנה כמה מספרים פחות שגרתיים על ההצלחה של המונדיאל באמריקה, לפי רשת הספורט ESPN. הפופולריות של הכדורגל התפרצה כמו הר געש ככל שנבחרת ארה"ב הצליחה במונדיאל - וגם לאחריו. רשת הספורט ESPN דיווחה כי רשמה 4.9 מיליארד דקות צפייה בגמר גביע העולם בכדורגל ברחבי הפלטפורמות שלה במדיה הדיגיטלית - טלוויזיה, אתר אינטרנט ואינטרנט סלולרי.

באינטרנט נצפו המשחקים על ידי 7.4 מיליון משתמשים ייחודיים. ב־64 המשחקים בשידורים החיים צפו בממוצע 114 אלף אנשים לדקה, והאתר מושך אליו את הקהל החי הגדול ביותר אי פעם של 355 אלף אנשים לדקה במשך חצי הגמר בין ספרד לגרמניה. המונדיאל השתלט גם על הסמארטפונים, ומיליון צופים צפו במונדיאל בטלפון, מה שהוביל ל־93 מיליון דקות של צפייה, וקבע שיאי צפייה סלולרית בפלטפורמות הפופולריות MobiTV ו־FLO.

יתרה מכך, ב־ESPN ציינו כי המונדיאל היה "אירוע הפריצה" עבור 3ESPN, שהיא רשת הפס הרחב של אימפריית הספורט. ומתי שמעתם בחייכם על כדורגל כאירוע הפריצה של רשת ספורט מיינסטרים אמריקאית? אף פעם, אם תהיתם.

אוהד ניו יורק רד בולס. יותר מ-16 אלף איש מגיעים למשחק MLS בממוצע צילום: רויטרס

בייסבול או כדורגל

אבל מונדיאל הוא אקסטזה קצרה ומהפנטת, ולספקטאקלים, זאת אנחנו יודעים מרייטינג שיא של סופרבולים, טקסי אוסקר ואולימפיאדות, יש כוח אדיר בעידן הטלוויזיות־50־אינץ'־עם־היי־דפינישן/מזגן/פיצה. במילים אחרות, החלק הקל הסתיים, וכעת ניצב הענף באמריקה מול המשימה הקשה יותר, שהיא צמיחה אטית של הספורט והכנתו להיות דייר של קבע בנוף המיינסטרים האמריקאי. הדרך לכך עוברת ללא ספק בהגדלת מספר השחקנים בכל הגילאים, ובקפיצת מדרגה שלליגת ה־MLS, ואולי אף - ואנחנו מסתכנים כאן בכמיהה הזאת - להתקרב לרמה של הליגה השישית בטיבה באירופה, ליגת העל של ישראל כמובן.

הכדורגל באמריקה הוא ספורט קיץ, ופירוש הדבר שהוא התחרה עם בייסבול ולה־קרוס על גיוס הילדים לאורך השנים. "בגיל 14 קיבלנו בחירה: כדורגל או בייסבול. וכל הספורטאים הטובים - ואני מתכוון כולם, גם חלק גדול מהבינוניים - עזבו את הכדורגל. אבל זה משתנה עם השנים", את הדברים האלה אומר נח מורגנשטרן, ששיחק בייסבול בקולג', והיום, לאחר עלייה, הוא גם חלק מנבחרת ישראל בבייסבול.

אחרי הכל, כדורגל באמריקה הוא עדיין ספורט לבן שמשוחק בפרברים על ידי הילדים מהמעמדות הגבוהים יותר, וגם על ידי הילדים הלטינים של המשרתים שלהם. זה טוב למפרסמים, אבל זה עדיין לא המצע הנכון לספורט שמשתלט על נוף הספורט של אמריקה. אז איך מייצרים כוכבים בדרך האמריקאית? מייבאים אותם.

תיירי הנרי. לא סתם כוכב מזדקן צילום: איי אף פי

איך נלחמים בליגת האלופות

החתמתו של תיירי הנרי ב־MLS ממשיכה מסורת, שאיננה בריאה בהכרח, של החתמת כוכבים בשלהי הקריירה. ייתכן שלהנרי יש עוד הרבה מה להציע - הוא לא יהיה השחקן הראשון בהיסטוריה שמצטיין הרחק אל תוך העשור הרביעי בחייו. אבל ההחלטה של ראול, הסמל של ריאל מדריד, להישאר באירופה, מסמלת היטב היכן עובר הקו בין ה־MLS לבין הליגות הגבוהות באירופה: ליגת האלופות.

במובנים רבים, ליגת האלופות היא הליגה האמריקאית היחידה מחוץ לאמריקה. זה מתחיל בכך שיש 32 קבוצות, בדומה לבייסבול, פוטבול וכדורסל, וממשיך במותג של "הליגה הטובה בעולם". אחרי הכל, מבחינת האמריקאים, אלופי ה־NBA הם "אלופי העולם". אלופת הבייסבול מנצחת בוורלד סירייס (סדרת העולם), והמנצחת בסופרבול היא אלופת היקום פחות או יותר. לא כך בכדורגל.

זה קשה שהליגה של הבריטים, אותו אב חורג אפרורי ומדיף אדי אלכוהול, נחשבת לליגה המקומית הטובה בעולם. אבל באמריקה עושים דברים באופן שלחץ האוהדים באירופה אינו מאפשר: לאט ובטוח. אין ספק ששתי קפיצות מדרגה נעשו כבר ב־MLS: הקמת ליגה בת קיימא - שמכוונת ל־18 קבוצות, מעט במונחי אמריקה, אבל בת קיימא - והוכחת היכולת התחרותית של השחקנים האמריקאים. קפיצת המדרגה השלישית היא של מותג שיוצר דימוי של ליגה ששואבת אליה את מיטב הכישרונות מכל העולם.

ובשביל זה צריך כסף, דבר שימשוך יותר קבוצות וייצר את השוק עבור ספורטאים שעדיין לא רואים עתיד בספורט. וכסף בינתיים אין בכדורגל האמריקאי. התקציב הממוצע לקבוצה עומד על 2.9 מיליון דולר. שחקן ממוצע מרוויח שם כ־138 אלף דולר, ולכל קבוצה מותר להחתים שלושה שחקנים בעלות גבוהה. ולכן הליגה הצטיינה עד השנה בפערי שכר אסטרונומיים: בקהאם הרוויח כ־6.5 מיליון דולר, ואחריו השכר עומד על כ־2 מיליון דולר (לנדן דונובן וחואן פאבלו אנחל), בעוד שכר המינימום, שכרבע מהליגה קיבלה, עמד על 12 אלף דולר. לפי ההסכם הקיבוצי של איגוד השחקנים והבעלים, שכר המינימום עלה ל־40 אלף דולר, וזה שכר שהיום נחשב מצחיק בצמרת האירופית.

כללי המשחק ישתנו

אין ספק שההסכמים הקיבוציים של הספורט האמריקאי הם נושא מעניין, אם כי בעייתי, ועם כניסת הפייר פליי הפיננסי ראוי שייבדקו גם על ידי ליגות אירופיות. שכן עם הפייר פליי הפיננסי, הדרך של ליגה מקומית לשרוד מול הצ'מפיונס ליג האימתנית והעשירה היא פשוט לשרוד כלכלית.

כי ברגע שיהיו חוקים לכספים שנשפכים באירופה, כללי המשחק ישתנו. ועמם, בעוד כמה שנים, שכר של 100–150 אלף דולר ייראה ממש לא רע גם בקבוצות קטנות בליגות הגדולות באירופה, ואולי אפילו ישאב שחקנים מהליגה השישית בטיבה.