על נוף לא לוקחים חסות

הטור דה פראנס הראשון התקיים כבר ב־1903, ולמרות זאת עדיין נדמה היום שענף מירוצי האופניים נמצא בגיל ההתבגרות, בשלב של חיפוש עצמי. בימיו הגדולים של לאנס ארמסטרונג נחשף העולם ליופי עוצר הנשימה של התחרות, ודמותו של ארמסטרונג היתה כל כך גדולה מהחיים, שאף אחד לא התעסק יותר מדי בבעיות שהענף סובל מהן. אבל עכשיו, כשארמסטרונג מפנה את הבמה בפעם האחרונה בהחלט, עשרות מיליוני האוהדים שמשך לענף הרכיבה מסתכלים מהצד ורואים משהו שהם לא כל כך מבינים - חוץ מהעובדה שגם כאן ספרדי עומד על הפודיום.

ביחד אבל לחוד

אחת השאלות הראשונות שקופצות לראש לצופה מהצד היא "האם זהו ענף יחידני או קבוצתי?". העובדה שקבוצה שלמה של רוכבים מקצועיים מעולים עובדת לאורך שלושה שבועות בשביל רוכב עילאי אחד מצביעה לכאורה על כך שהענף הוא קבוצתי, אבל באופן כזה שההיררכיה שלו לא מזכירה שום ענף קבוצתי אחר. בסך הכל, תוצאת התחרות הקבוצתית בטור דה פראנס אינה מעניינת איש - בוודאי לא מעניינת כמו התחרות הקבוצתית בפורמולה 1, למשל.

זאת ועוד, ההכנסה העיקרית של הרוכבים מגיעה בדמות שכר קבוע מהקבוצות. הסידור הזה מאפשר למנהלי הטור - שלפי אומדנים רבים הוא האירוע הספורטיבי השלישי הכי נצפה בעולם אחרי האולימפיאדה והמונדיאל - לגרוף הכנסות של יותר מ־150 מיליון יורו, אבל להעניק למנצח פרס מעליב בגובה 450 אלף יורו. סכום שבו המנצח עוד מתחלק באופן מסורתי עם חבריו לקבוצה, מה שמשאיר אותו עם משהו כמו 50 אלף יורו. רפאל נדאל זכה בווימבלדון לפני כמה שבועות ולקח הביתה 1.5 מיליון דולר. פדרו הוריו, רוכב שפרש בשנה שעברה, הגדיר את הפרסים האלה כ"קצת כסף לשעשועים".

מי שחושב שהרוכבים הם מולטי־מיליונרים שיכולים להרשות לעצמם לרכוב שלושה שבועות במאמץ על־אנושי ולהרוויח בסוף קצת כסף כיס, שיחשוב שוב. רובם חתומים על חוזים חד־שנתיים המכניסים להם כמה מאות אלפי דולרים. ממש לא בספירות ששחקני גולף וטניס (הענפים היחידניים הרווחיים בעולם), רוכבי האופנועים (במוטו GP) ונהגי המירוצים (בראלי, בפורמולה 1 ובנאסקאר) מרחפים בהן. ברשימת 50 הספורטאים המכניסים בעולם נמצא רק רוכב אופניים אחד - וגם הוא במקום ה־50. ותהיו בטוחים שמרבית ההכנסה של לאנס ארמסטרונג לא מגיעה משכרו בקבוצת רדיושאק.

הטור דה פראנס. איך מביאים צופים אמריקאים ללא לאנס? צילום: איי פי

חגיגה פרטית

בימי השיא של ארמסטרונג נהפך הטור לחגיגה של כלי תקשורת ואוהדים אמריקאים - ולפיכך גלובליים - והרבה פעמים אפשר היה לשמוע קולות אירופיים ממורמרים שטענו כי "הטור היה ענק עוד לפניו". נכון, הוא היה ענק אבל לא עולמי, ובניגוד לאותם ימים בתחילת העשור, הרי שליטה בלעדית של אלברטו קונטאדור בשנים הקרובות תחזיר את הטור למקומות שהוא היה בהם לפני ארמסטרונג והאוהדים הרבים שהאמריקאי הביא והתאהבו בתחרות.

נראה כי הטור, שימשיך למשוך מיליון צופים אל שולי הכבישים, יחזור להיות אירוע אירופי בעיקרו. וכבר בשנה שעברה, למרות חזרתו של ארמסטרונג, אפשר היה לראות שזה לא מספיק כדי למשוך את הספונסרים הגדולים באמת.

"ביזנסוויק" פרסם בזמן הטור של 2009 שמרבית הקבוצות עובדות בתקציב נמוך מ־10 מיליון דולר, ושהשמות שמרוחים על החולצות של הרוכבים כבר לא גדולים כמו פעם. ב־2006, למשל, טי־מובייל נפרדה מענף האופניים אחרי 15 שנים. "חברות קטנות זוכות לזמן מסך ענק", נכתב לפני שנה ב"ביזנסוויק", והמצב דומה גם ב־2010. בעמוד באתר האינטרנט של המגזין "פורבס" שבו גולשים שואלים שאלות הקשורות לטור דה פראנס, אחת השאלות הראשונות שמופיעות בו היא: "מי הן לעזאזל החברות האלה שמפרסמות בטור?"

הסיכוי היחיד של הטור להמשיך ולמשוך צופים באופן גלובלי גם בימים שאחרי ארמסטרונג הוא אם אנדי שלק, הרוכב הלוקסמבורגי הצעיר והמוכשר, יצליח להעמיד לקונטאדור פייט אמיתי בשנים הקרובות. אלא שכפי הנראה, הצרפתים בכלל לא רוצים בכך.

אלברטו קונטאדור. שליטה שלו לא תעשה טוב לטור מבחינה פיננסית צילום: איי אף פי

מי הבעלים של הטור?

מאז שנות הארבעים, אז השתלטה משפחת אמאורי על ארגון הטור, ההכנסות ממנו עוברות למשפחה העשירה, המחזיקה ב־75% מהחברה המארגנת את התחרות הזאת ואת מירוץ פאריס־דקאר ומחזיקה גם במגזין "פראנס פוטבול". ולהם המצב טוב כמו שהוא.

עם זאת, לפי דובר המשפחה, ההכנסות הללו אינן מממשות את הפוטנציאל האדיר של הטור בגלל סיבה אחת: הסמים. "זה יהיה אבסורדי מצד הרוכבים לדרוש יותר", אמר השבוע לורן לאשו, מנהל השיווק ב־ASO - חטיבת ניהול הספורט של משפחת אמאורי - שמפיל את כל האשמה בכך שהטור לא מממש את הפוטנציאל הרווחי שלו על ניסיונות הרמאות של הרוכבים. מבחינתו, העובדה שאירוע הספורט "השלישי בגודלו בעולם" מחלק פרסים בסך 3.3 מיליון יורו, היא ממש לא אבסורד. גם העובדה שהשנתיים האחרונות עברו בצורה די טובה מהבחינה הזו, ושהטור הנוכחי נקי לגמרי בינתיים, לא ישנו את זה. "אני לא רואה את חלוקת הפרסים משתנה בקרוב", אמר.

היה שלום, קאובוי

ארמסטרונג נכנס אתמול בפעם האחרונה אל השאנס אליזה כרוכב בטור דה פראנס. הוא ייקח איתו חזרה לטקסס את הצמידים הצהובים (שיותר מ־70 מיליון מהם כבר נמכרו בעולם), וגם את הצופים בתחרות בארה"ב - שמספרם צפוי לצנוח מכחצי מיליון ביום לכ־250 אלף. הוא יתפנה להתעסק בקרב הגדול שלו: קרב משפטי על ההאשמות שהשתמש בסמים. הטור יישאר עם בעיות מבניות פנימיות, חלוקת פרסים לא צודקת, משפחה עשירה אחת ששולטת, פוטנציאל הכנסות לא ממומש, בעיית סמים שאף אחד לא מאמין שבאמת נעלמה, ותקווה ששלק יהיה יריב ראוי לקונטאדור. ועדיין, מיליון אירופים יפקדו את המירוץ גם ב־2011. כי היופי המסנוור של הנופים בדרום צרפת מלמד שוב מה שכל נער מתבגר יודע: האהבה מעוורת.