הקיץ המטורף של ה-NBA

אפשר לחשוב שהסיפור הגדול של קיץ 2010 ב־NBA הוא הצטרפותם של לברון ג'יימס וכריס בוש לדוויין ווייד במיאמי. אלפי מאמרים נכתבו וייכתבו על ההשפעה של המהלך הזה על עתיד הליגה. ואין ספור חצי ביקורת נשלחו ויישלחו אל עבר ג'יימס על המהלך הזה ועל האופן שבו ביצע אותו, עם אותו ספיישל נודע לשמצה ב־ESPN שבו הכריז על החלטתו. ולמרות כל הבאזז שהסיפור הזה משך, והרייטינג הנאה שהתוכנית עצמה גרפה (יותר ממשחק ממוצע בסדרת הגמר האחרונה) - העובדה ש־60% מחמישיית נבחרת ארה"ב מתעתדת לשחק באותה קבוצה בשנים הקרובות היא לאו דווקא הסיפור הכי משמעותי בקיץ 2010 ב־NBA, בוודאי אם בוחנים אותו מהזווית הכלכלית.

אותות מצוקה ממשרדי הליגה

כשלברון ג'יימס ישב באותה תוכנית, הישיר מבטו אל עבר המראיין ג'ים גריי ואמר "זה עסק", הוא אמנם תקע יתד בלבם של מאות אלפי אוהדי קליבלנד, אבל לא חידש דבר לאף אחד. ה־NBA, כמו כל הספורט המקצועני בארה"ב, הוא עסק, ואם להאמין לדיוויד סטרן, הקומישינר של הליגה, זה עסק שמפסיד כסף. 370 מיליון דולר על פני העונות האחרונות, ליתר דיוק.

בהנחה שסטרן דובר אמת (ויש לו אינטרס לשקר - מיד ההסבר), אפשר לתלות את הסיבות להפסדים האלה בהרבה גורמים. אחד הבולטים: המשבר הכלכלי שארה"ב עדיין מטפסת החוצה ממנו. אבל לא מעט מהקבוצות מפסידות כסף פשוט משום שהן חתומות על חוזים ארוכים מדי, עבור יותר מדי כסף מובטח, עם יותר מדי שחקנים שאינם מצדיקים אותו; לא מבחינת היכולת על המגרש ולא מבחינת היכולת למשוך צופים. וזה משהו שסטרן, נציג בעלי הקבוצות, חייב לשים לו סוף. לכן הוא משדר אותות מצוקה.

מן העבר השני נמצא בילי האנטר, מי שבשנה הקרובה אמור להיות אחד האנשים החשובים בליגה מתוקף היותו יו"ר ארגון שחקני ה־NBA. האנטר טוען שכאשר סטרן אומר שהליגה הפסידה 370 מיליון דולר בשנים האחרונות, הוא טועה בערך ב־370 מיליון דולר. האינטרס שלו ברור: הוא חייב לצייר מצב שבו לקבוצות יש כסף, ולכן המצב הנוכחי של חוזים ארוכי טווח, שכל הכסף בהם מובטח מראש לשחקנים, אמור להימשך.

וזו רק יריית הפתיחה במאבק בין מי שמייצג את השחקנים למי שמייצג את בעלי הקבוצות. העסק מתחמם כי בעוד שנה יפקע החוזה הקיבוצי בין השחקנים לבעלים - זה שקובע את אופן חלוקת ההכנסות בין הבעלים לשחקנים. וכשזה יקרה השניים יישבו יחד אל השולחן בניסיון לסגור חוזה חדש כמה שיותר מהר. לטובת כולם. הבעיה היא שנכון לעכשיו שני הצדדים מעבירים מסרים לוחמניים, והאנטר כבר הזהיר שהוא מכין את שחקניו "לגרוע מכל". משמע - לשביתה ארוכה שאולי תבטל את כל עונת 2011/12. וסתם כדי להזכיר, בשביתה שהעלימה כמעט מחצית מעונת 1999/2000, בפעם האחרונה שנפתח החוזה הקיבוצי, מרבית שחקני ה־NBA נאלצו לקחת הלוואות כדי לסיים את החודש. ככה זה כשאתה מולטי־מליונר צעיר שמתחזק ציי מכוניות, אחוזות ונשים.

סטיב נאש ואמרה סטאדומייר. אחד נשאר - אחד עזב. בפעם האחרונה שנפתח החוזה הקיבוצי, מרבית שחקני ה־NBA נאלצו לקחת הלוואות כדי לסיים את החודש. ככה זה כשאתה מולטי־מליונר צעיר שמתחזק ציי מכוניות, אחוזות ונשים צילום: רויטרס

טירוף בשוק

וזה מביא אותנו לטירוף שמתחולל בשוק השחקנים החופשיים בשבועיים האחרונים. מצד אחד 156 שחקנים חופשיים המיוצגים ע"י משהו שהולך ונהיה יותר ויותר קרטל של סוכני־על. הם רוצים חוזים כמה שיותר ארוכים בכסף מובטח מראש - דבר שאמור להתבטל בחוזה הקיבוצי החדש. מהצד השני ניצבים בעלי קבוצות שמרשים לעצמם להשתולל עם ההוצאות רגע לפני שסטרן ישיג להם חוזה קיבוצי חדש שיציל אותם מעצמם. התוצאה? שימו לב למספרים.

מבין 156 השחקנים שהתחילו את הקיץ הזה חופשיים, מספר שיא המהווה לא פחות משליש מהליגה, 50 שחקנים (בהם 43 מ־50 השחקנים החופשיים הבכירים, לפי ESPN) כבר חתמו על חוזים חדשים בסכום כולל של כ־1.65 מיליארד דולר! ושוב נציין: כמעט 100% מהכסף הזה מובטח לשחקנים מרגע החתימה. לא משנה מה יקרה איתם בעתיד. והעתיד הזה, שאולי ישתנה בקיץ הבא, בינתיים נראה טוב לאותם 50 שחקנים שכבר חתמו, ולאלה שיצטרפו אליהם בקרוב. זאת כיוון שהאורך הממוצע של כל 50 החוזים הללו הוא 3.8 עונות. כן, בקיץ 2010 המשוגע ועם עתיד לא ברור, חוזה של ארבע עונות נהפך לסטנדרט. והדבר הכי חמור מבחינת העתיד הכלכלי של בעלי הקבוצות הוא העובדה שהשכר השנתי הממוצע באותם 50 חוזים עומד על לא פחות מ־8.6 מיליון דולר! הרבה מעל לשכר השנתי הממוצע בעונות האחרונות בליגה, שנע בין 5 ל־6 מיליון. ככה זה כשגם אנשים כמו אמיר ג'ונסון (מי?) ודרו גודן חותמים על חוזים ל־5 שנים השווים 6.6 מיליון דולר לשנה.

אז למה זה קורה? ראשית, כי אולי הקבוצות באמת אינן מפסידות כסף כמו שסטרן אומר. ושנית, ובכן, זהו מקרה קלאסי לניתוח בתורת המשחקים. כל בעלי הקבוצות רוצים להצליח, אף אחד מהם לא רוצה לצאת מהקיץ הזה בידיים ריקות, ואף אחד לא יודע מה האחרים עושים. לכן הם שופכים כסף על חוזים מובטחים וארוכי טווח - דבר שכנראה לא יוכלו לעשות אחרי שייחתם הההסכם הקיבוצי הבא - פשוט כדי להבטיח שלהם יהיה סגל מאושר לזמן ממושך, על חשבון הקבוצות האחרות, ויהי מה.

אם היו פועלים בתיאום (כמו שכמה שחקנים עשו) היו חוסכים לעצמם הרבה כסף. אבל הם לא מסוגלים לכך. זו עוד סיבה לכך שהם צריכים חוזה קיבוצי חדש, שכאמור יציל אותם מעצמם. במילים אחרות, ההסבר הכי טוב לשיגעון הזה הוא התחושה של "אחרי המבול". וממש כמו בסיפור תיבת נח, ליגה שמלאה בכל כך הרבה טיפשים - בהחלט מגיע לה לקבל איזו שטיפה.