כך המציאו את הכדורגל הגרמני מחדש
השקעה של מיליארדים במרכזים לפיתוח, יכולות טכניות ועבודה משותפת של ההתאחדות והמועדונים. כך הצליח הכדורגל הגרמני להמציא את עצמו מחדש
ב־1997 נראה היה שהכדורגל הגרמני נמצא בשיאו. נבחרת גרמניה של ברטי פוגטס זכתה ביורו 96', שנה קודם לכן; בורוסיה דורטמונד זכתה באליפות אירופה; ושאלקה בגביע אופ"א. הבונדסליגה נראתה מצוין עם הסכם טלוויזיה חדש, ושחקנים צעירים שאימן המשטר הקומוניסטי (מיכאל באלאקים שכאלה) התערבבו במערב היטב. "גרמניה לא תנוצח בשנים הבאות", הכריז פרנץ בקנבאור, הקייזר.
אולם מתחת לפני השטח קרה משהו לא טוב לכדורגל הגרמני. הכסף הגדול מהסכמי הטלוויזיה החדשים גרם לכך שהמועדונים השקיעו הון בהבאת שחקנים זרים מובחרים. שיעור הזרים בבונדסליגה עלה מ־17% מכלל השחקנים בליגה ב־1992 ל־34% ב־1997, ולכן למאמן הלאומי לא היה מבחר גדול של שחקנים מקומיים. ואז שחקן כמו שון דאנדי, דרום אפריקאי ללא רקע גרמני, זכה לאזרחות גרמנית רק כדי להירשם לנבחרת. גם פאולו רינק, השחקן הברזילאי של לברקוזן, קיבל דרכון בגלל סבים גרמנים. המקרים של דאנדי ורינק היו חסרי תקדים בגרמניה והראו שמשהו גרוע מאוד קורה לכדורגל הגרמני. ואז ב־98', שנה בלבד לאחר שדורטמונד ושאלקה כבשו את אירופה, הודחה הנבחרת הגרמנית על ידי נבחרת קרואטיה ברבע גמר המונדיאל. ב־2000, כש־50% מסך השחקנים בבונדסליגה היו זרים, חוותה הנבחרת "יורו 2000 זוועתי" לפי יו"ר הבונדסליגה, כריסטיאן זייפרט. התאחדות הכדורגל הגרמנית (DFB) החליטה לנתח את המצב ולתקן אותו.
למדו מהצרפתים
הגרמנים שלחו את דייטיריך וייסה, מנהל פיתוח הצעירים של DFB, לבדוק מודלים לפיתוח שחקנים ברחבי אירופה. נבדק מודל האקדמיות הצרפתי וההולנדי, כמו גם בכל מיני מקומות חדשים, והוחלט להקים 121 מרכזי "פיתוח כישרונות" עבור ילדים בני 10–17 שיעזרו בהיבטים הטכניים של המשחק.
כל מרכז כזה, שבו ההתאחדות הציבה מאמנים עם רישיון, עולה בסביבות 12.5 מיליון יורו לחמש שנים.
במרכזים הללו מתחילים לשחק מגיל תשע. המשחקים מתנהלים על מגרשים קטנים (4 על 4), והמאמנים מתרכזים בעיקר בפיתוח הטכני של השחקנים ופחות בכושר. בגיל 13 עוברים השחקנים למגרשים גדולים (11 על 11). במקביל לפיתוח האימון בשורשי הכדורגל הועברה רגולציה שמחייבת את כל 36 המועדונים המקצוענים בשתי הליגות הבכירות בגרמניה להקים אקדמיה, ולממן אותה בלפחות 3 מיליון יורו בשנה - כדי לזכות ברישיון משחק בליגות ההתאחדות.
כיום מועדוני הבונדסליגה משקיעים 80 מיליון יורו בשנה מתוך הכנסה כוללת של 2 מיליארד יורו (שיעור ההכנסה הגבוה ביותר בחמש הליגות באירופה). כ־5,000 צעירים בשנה עוברים בשיטת האקדמיה הגרמנית, שמכניסה אליה שחקנים מגיל 12 עד 18.
אגב, שחקנים רבים שלא הצליחו להגיע לקבוצה הבוגרת ממשיכים במסגרת כדורגל מקצועי דרך מילואי הקבוצות או הקבוצה החובבנית. ככה מצליחים רבים שפרחו מאוחר יחסית להשתחל לקבוצות הבוגרות. פיליפ לאהם, קפטן הנבחרת הגרמנית, למשל, לא הצליח להעפיל לקבוצה הבוגרת בגיל 18. הוא שיחק כמה שנים ב"חובבני באיירן מינכן", ורק לאחר שהושאל לשטוטגרט הגיע לשיאו. בישראל ללאהם לא היה סיכוי להתפתח אחרי גיל 18, מאחר שאין ממש מסגרת לשחקנים שסיימו את דרכם במחלקות הנוער.
בכל מקרה, ההשקעה המסיבית והחכמה הועילה מאוד לנבחרת של יואכים לב. מתוך 23 השחקנים בנבחרת הגרמנית בדרום אפריקה 19 גדלו באקדמיות של קבוצות הבונדסליגה. הארבעה האחרים גדלו באקדמיות של הבונדסליגה השנייה.
סייעו גם הליברליזציה של חוקי ההגירה בגרמניה ואפליה מתקנת מובנית של ההתאחדות הכדורגל הגרמנית - שעשתה מאמצים רבים כדי שבני מהגרים ישחקו עבור הנבחרת הגרמנית ולא עבור הנבחרות של ארץ מוצאם. ככה הרוויחה הנבחרת שחקנים כמו מסוט אוזיל הטורקי וסמי קדיירה החצי תוניסאי.
המודל הגרמני עושה משהו נכון מאוד ביחס למודל האנגלי. באנגליה מועדוני הפרמיירליג משקיעים כ־95 מיליון יורו בשנה באקדמיות כדורגל ומקבלים כ־10,000 ילד לשכבת גיל. אולם, רק 1% מהילדים שמצטרפים לאקדמיה האנגלית בגיל 9 הופכים שחקנים מקצוענים.
תודה לך, קריסה כלכלית
לפיתוח הכדורגלן הגרמני החדש עזרה גם הקריסה הכלכלית של החברה שרכשה את זכויות השידור של הבונדסליגה - קירש טי.וי. ב־2002/03, השנה שבה קרסה החברה, 60% מהשחקנים בבונדסליגה היו זרים, אבל מועדונים רבים עמדו בפני שוקת שבורה וגילו שהדרך הטובה להתמודד עם חובות היא להיפטר מהזרים הבינוניים, שמקבלים הרבה יותר מדי כסף, ולהסתמך על שחקנים צעירים שגדלו בליגה וזוכים לשכר נמוך בהרבה. ב־2003/04 שטוטגרט, שהתבססה על שחקנים גרמנים צעירים - קווין קוראני, אנדרס הינקל, פיליפ לאהם, טימו הילדברנדט ועוד - זכתה באליפות.
"ברור שהילדים נהנו מהקריסה של קירש", אמר תומאס אלבק, מנהל מחלקת הנוער של שטוטגרט, לרפאל הונינגשטיין, כתב כדורגל של הסודויטשה צייטונג. "מועדונים רבים לא היו בכלל בפוזיציה כלכלית לרכוש שחקנים, אז פתאום צעירים קיבלו את הצ'אנס שלהם".
"הרבה מועדונים איבדו את הכסף שלהם והחליטו לשחק עם צעירים", אומר הונינגשטיין. "המועדונים גילו שזה טוב, כי השחקנים הצעירים היו מיומנים דיים בזכות מרכזי הכישרון, וגם מכיוון שפתאום האצטדיונים התמלאו באנשים שראו את הצעירים המקומיים הללו והרגישו שהם יכולים להזדהות איתם".
ותודה לך, קלינסי
גם יורגן קלינסמן, המאמן של הנבחרת מ־2004 עד 2006, היה חשוב בהמצאה מחודשת של הנבחרת. הוא אימץ "כדורגל של הפרמיירליג האנגלי" באמצעות צפייה אין־סופית במשחקים מהליגה האנגלית. הוא גם הציג פיתוחים חדשים כגון אימוני כושר אמריקאים. הציבור הגרמני נדלק מחדש על הנבחרת ב־2006, וההתאחדות כולה אימצה את "ה־4־4־2 הפרמיירליגי" של הנבחרת של קלינסמן. כיום הנבחרות הצעירות של גרמניה משחקות בשיטה זהה לזו של הנבחרת הבוגרת - שאותה עוזרו של קלינסמן, יוגי לב, לקח ושיפר ל־4־2־3־1, גמיש הרבה יותר.
כל ההליכים הללו הובילו לכך שהנבחרת הגרמנית, בגיל ממוצע של 24.7 שנים, היא אחת הצעירות במונדיאל, והנבחרת הגרמנית הכי צעירה מאז 1934. ללב היה מבחר רב - אולי יותר מאשר כל מאמן בגרמניה בשני העשורים האחרונים. השינויים שעשתה ה־DFB פשוט הוכיחו את עצמם: בשנתיים האחרונות זכתה גרמניה באליפויות אירופה לעד גיל 17, עד גיל 19 ועד גיל 21. הנבחרת הבוגרת העפילה לחצי גמר מונדיאל 2006, גמר יורו 2008, וכיום, במרחק משחק נגד ספרד, לגמר מונדיאל 2010.
המחויבות האידיאולוגית והפיננסית של התאחדות הכדורגל הגרמנית ומועדוני הכדורגל הגרמניים לפיתוח שחקנים מקומיים - זייפרט הדגיש בפני "האובזרבר" שאחת הסיבות למחויבות הזו היא שהמועדונים הם בבעלות ציבורית (לפחות 50% מכל אחד מהם) - מאפשרת לגרמנים לראות מעבר לתוצאה מול ספרד.
עם אוכלוסייה של 80 מיליון איש ומערכת חדשנית וטובה לפיתוח שחקנים קשה לראות נבחרת שיכולה ליצור יציבות משמעותית יותר מאשר גרמניה.
אנחנו כאן בישראל יכולים רק לקוות שהסכם שיתוף הפעולה של ההתאחדות הגרמנית עם ההתאחדות הישראלית יגרום לאבי לוזון ולחבריו לאמץ אחד לאחד את המודל הגרמני, או לפחות לקחת ממנו משהו.
"אנחנו מאוד מרוצים מהנבחרת הגרמנית", מסכם קלינסמן. "קבוצה צעירה שמצליחה היטב. אין לה שום דבר להפסיד באמת".