איך מדינה עם 3.3 מיליון איש בחצי גמר המונדיאל?

"יש מדינות שיש בהן יותר כדורגלנים, מאשר לנו יש תושבים",  כך אמר אתמול אוסקר טאבארס, בזמן שניסה להעריך את הסיכויים של נבחרתו אורוגוואי לנצח את הולנד ולהעפיל לגמר המונדיאל. אולם, למרות האוכלוסייה הקטנה (פחות מ-3.5 מיליון תושבים), הצליחה אורוגוואי ליצור מסורת מפוארת של הישגים ולהוציא מתוכה כמה כוכבים גדולים ושני גביעי עולם.  

גביע העולם הראשון, שחשיבותו האפילה על זו של האולימפיאדה, נערך, לא מפתיע, באורוגוואי. בגמר, שהתקיים באצטדיון הסנטנריו במונטווידאו לעיני 93 אלף צופים, חזרו המארחים מפיגור בדרך לניצחון 4-2 על ארגנטינה השכנה.

ייתכן ואורוגוואי הייתה זוכה להצלחות בינלאומיות נוספות, אלמלא סירבה הנבחרת לטוס למונדיאל 1934 באיטליה במחאה על כך שמעט קבוצות אירופיות נהגו להטריח את עצמן באותן שנים בדרך ההפוכה לדרום אמריקה. גם את גביע העולם שהתקיים ארבע שנים אחר כך בצרפת, האורוגוואים החרימו, כיוון שהמארגנים הפרו את הבטחתם לשלב קבוצות אירופיות ודרום אמריקאיות באותם משחקים.

כך קרה שבפעם הבאה שאורוגוואי הגיעה למונדיאל, היא שוב חזרה עם הגביע, אחרי שניצחה את ברזיל המארחת 2-1 באיצטדיון המרקאנה. שער הניצחון של אלסידס ג'יג'יה הדהים את העולם ובעיקר את הברזילאים שמאז אותו יום לא משחקים עם החולצות הלבנות אותן לבשו בגמר ומכנים כל טרגדיה ספורטיבית גדולה בשם התואר - מרקאנאסו.

אז מה הסוד של אורגוואי? לפי עיתונאי מאורגוואי "הסוד הגדול" הוא אהבה גדולה לכדורגל. "למדינות אחרות יש ספורטאים, לנו יש כדורגלנים", אמר העיתונאי. הכדורגלנים מאורגוואי כבשו גם את פסגת העולם לא פעם. אחד מהם היה חוסה אנדראדה. האגדה מספרת שכשחוסה נולד ב-1901 בסאלטו, העיר השנייה בגודלה במדינה, אביו היה כבר בן 98, מומחה לכישוף אפריקאי שברח מעבדות בברזיל השכנה.

בצילום הקבוצתי של אורוגוואי אחרי הזכייה הראשונה בגביע העולם ב-1930, חוסה נשאר מחוץ לפריים. הוא היה השחור היחיד בנבחרת. הוא החל את חייו הבוגרים כמוזיקאי, מצחצח נעליים ומוכר עיתונים, לפני שנעשה לדמות מפתח בקבוצה שהפכה את אורוגוואי לכוח מוביל בכדורגל העולמי, בשנים בהן התחילו התחרויות הבינלאומיות. עם אנדראדה בצד ימין, אורוגוואי זכתה באליפות דרום אמריקה ב-1923, 1924 ו-1926 ובמדליות זהב אולימפיות ב-1924 וב-1928.

אורוגוואי היא המדינה הקטנה ביותר שזכתה אי פעם בגביע העולמי - בזמן הזכייה ב-1930 חיו בה 1.5 מיליון תושבים. המשחק הערב נגד הולנד - איתה נפגשה אורוגוואי ארבע פעמים בעבר וניצחה בשלוש - יהיה חצי הגמר השלישי שלה מאז 1950. ההופעה הנחושה שלהם עד כה בטורניר מעניקה לאורוגוואים תקווה שהפעם הם יוכלו לעבור את חצי הגמר, בניגוד להפסדים הקודמים - להונגריה ב-1954, ולברזיל ב-1970.

דייגו פורלאן. אביו, פאבלו פורלאן, שיחק שנים רבות בסאו פאולו הברזילאית ונמנה על סגל הנבחרת במונדיאלים של 66' ו-74' צילום: אי פי אי

"לה גארה" לצד נסיכים

אם רוצים להבין מה משמעות הכדורגל באורוגוואי, כדאי להשיג את ספרו של אדוארדו גלאנו - כדורגל באור ובצל, שיצא לאור לפני 15 שנה. גלאנו, עיתונאי שמאלני וסופר הוא הכותב הידוע ביותר באורוגוואי בשנים האחרונות. בילדותו, כמו כל אורוגוואי, הוא חלם להפוך לכדורגלן. הכתיבה שלו מתארת את התהילה והדעיכה של הכדורגל, במדינה בה המשחק לא שייך באופן בלעדי לאף שכבה מעמדית, ושבה האוהדים דבקים עדיין במה שמכונה "לה גארה" (רוח לחימה) - מושג שהפך עם השנים, בעיקר אחרי ירידת כוחה של הנבחרת, שם נרדף לברוטליות.

יחד עם אנדראדה וג'יג'יה, השמות הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל האורוגוואי כוללים את חוסה נאסאצי ואובדוליו וארלה - הקפטנים ב-1930 וב-1954; החלוץ הגדול חואן שיאפינו, שכיכב במילאן האיטלקית; השוער לאדיסלאו מאזורקביץ; הקשר השמאלי חוסה סנטה-מאריה, שהיה עמוד התווך של ריאל מדריד בשנות החמישים; ואנזו פרנצ'סקולי - אל פרינסיפה (הנסיך), שכיכב בשנות השמונים והתשעים בריבר פלייט וכן בצרפת ובאיטליה.

השחקן הכי מפורסם בנבחרת של טאבארס, לפחות עד נגיעת היד של לואיס סוארס ברבע הגמר נגד גאנה, הוא דייגו פורלאן.

27 השערים שכבש פורלאן ב-62 הופעותיו בנבחרת מאיימים על שיאו בן שמונים השנה של הקטור סאקרונה, ששיחק גם בברצלונה ובאינטר וכבש במדי הסלסטה 31 שערים ב-52 משחקים. בדומה לשאר השחקנים האורוגוואים, גם פורלאן משחק מזה שנים מחוץ למדינה, ואף שנכשל באולד טראפורד, המעבר לאתלטיקו מדריד החזיר לו את מעמדו כסקורר ברמה עולמית. אביו, פאבלו פורלאן, שיחק שנים רבות בסאו פאולו הברזילאית ונמנה על סגל הנבחרת במונדיאלים של 66' ו-74'.

הכל נשאר במשפחה

באופן לא מפתיע, לנוכח גודלה של המדינה, הכדורגל האורוגוואי מלא בקשרי משפחה ובצירופי מקרים. ב-1930 לדוגמא, מאמן הנבחרת אלברטו סופיצ'י, כונה "הפרופסור" - וזהו גם כינויו של המאמן הנוכחי, שהיה בעברו מורה בבית ספר תיכון.

אף שלטאבארס, בן 63, רזומה מרשים שכולל קבוצות כמו פניירול המקומית, בוקה ג'וניורס ואפילו קדנציה קצרה במילאן הגדולה, כרגע הוא מדבר בשקט על "הסיכוי הצנוע" של הקבוצה שלו. צנוע ככל שיהיה, לא ניתן להתעלם מההצלחה המדהימה של הסלסטה שלו. חלק מזה ניתן אולי לזקוף לזכות העובדה שטאבארס הצליח להחזיר לקבוצה משהו מרוח ה"לה גארה" המקורית - כלומר משחק טכני נחוש, אבל לא אלים.

הקדנציה הנוכחית היא לא הראשונה של הפרופסור בנבחרת. ב-1990 הוא כבר אימן את הסלסטה ולמד אז כמה שיעורים חשובים. לפני המונדיאל הוא לקח את הקבוצה לסיבוב משחקים באירופה, ניצח בוומבלי את אנגליה החזקה וסחט תיקו 3-3 מהאלופה העתידית - מערב גרמניה. בטורניר עצמו זה היה סיפור אחר ואורוגוואי הודחה בשמינית הגמר על ידי המארחת איטליה.

"הבנו שיש בעיה בלהרחיק את השחקנים לתקופה ארוכה מהדברים שחשובים להם, כמו המשפחה וההרגלים", מספר טאבארס. אז הוא החליט להשאיר את הקבוצה לפני המונדיאל הנוכחי במונטווידאו ולנצל את מזג האוויר שדומה לזה שבדרום אפריקה. "אני עובד עם השחקנים האלה כבר ארבע שנים. לכן הייתי צריך לדאוג רק שיתאוששו מהעונה הארוכה שעברה עליהם. לא הייתי צריך משחקי ידידות כדי ללמוד משהו על השחקנים שלי".

נראה שהניסיון הזה עבד, כמו גם הניסיון לגרום לשחקנים ליהנות מהמונדיאל, בלי קשר לתוצאות. "הגביע העולמי הוא מסיבה, חגיגה", אומר המאמן, "למה שקורה לנו פה, יש השפעה גדולה בבית, בעיקר על הצעירים שמעולם לא ראו דבר כזה. כשמסתכלים על שלוש הקבוצות האחרות שנשארו בתחרות, זה כמעט כאילו שנכנסנו למסיבה שלא הוזמנו אליה. לא שיחקנו כדורגל מבריק, אבל אנחנו כאן, ואני לא חושב שרק בגלל מזל".

ייתכן וגם להיסטוריה יש יד בעניין.