מדינה קטנה עם כדור

תשתיות

"המועדון קטן ועני. חדרי ההלבשה לא משהו", אמר לי חברי ההולנדי, שחקן בליגה החובבנית של אמסטרדם. "בסדר", עניתי, "אני רגיל לחדרי הלבשה גרועים. אני מישראל". בפברואר השנה ביקרתי באמסטרדם והוזמנתי על ידי חבר מקומי לשחק בליגה החובבנית. נתנו לי שם הולנדי, ג'ק ואן דר ביקן, וזרמתי. משחק בליגה החובבנית עם קבוצת "דה מיר" (על שם האצטדיון הישן של אייאקס), אפילו במועדון (טאבא) קטן ומאובק, זה חוויה שאי אפשר לפספס.

כשהגענו למועדון, לא הבנתי על מה דיבר החבר ההולנדי. נתגלה לפניי קומפלקס גדול, שני מגרשי דשא חוקיים, שני מגרשי דשא סינתטי גדולים, מגרש משחקים נוסף, שלושה חדרי הלבשה מדוגמים – ברמה של חדר ההלבשה של נבחרת ישראל, רק קטנים יותר (המקלחות אוטומטיות). במועדון היה אפילו בר שהגיש בירה ומנות קטנות של אוכל הולנדי. על המגרשים שיחקו שתי קבוצות בגילאים שונים. צבעי המועדון, צהוב שחור, היו הדומיננטיים בקומפלקס. "זה קטן זה?!", תהיתי.

"זה פאקינג טוב יותר מבית וגן של בית"ר ירושלים". וזה נכון. למועדון החובבים העני מהפרבר של אמסטרדם יש מתקנים מובחרים בהרבה מזה של אחד ממועדוני הכדורגל הבכירים של ישראל. את המועדון מממנים החברים שלו, דרך תשלום דמי חבר, אך גם המועצה האזורית וכספי ממשלה אחרים. את הסכומים שמשיג המועדון ממכירות בירה וכו' משקיעים חזרה בפיתוח המקום. אם תהיתם איך מדינה בת 16 מיליון איש נהפכה לאימפריית כדורגל וספורט בכלל, זה מתחיל שם. בשורשי הספורט. בבריאות של אגודות הספורט הקטנות, שאחראיות להקמה ולשימור של המתקנים.

ברט ואן מארוויק מחבק את ווסלי סניידר. לא מאמן הולנדי טיפוסי עם אגו גדול צילום: רויטרס

דיאלוג

במשחק עצמו - עליתי לשחק במחצית השנייה ואף בעטתי כדור למשקוף, מה שהוביל לשער הראשון מתוך ארבעה - חבריי לקבוצה האדומה לא הפסיקו לדבר. פשוט אינסוף דיבורים, הנחיות, הוראות. "ג'ק, ליין" - יענו ג'ק, שמור על הקו (אופסייד). "ג'ק, מובמנט" - יענו ג'ק, תנוע לקבל את הכדור. "ג'ק, פאס קוויק" - כלומר ג'ק, מסור מהר. "ג'ק, טו אופן ספייס" - בתרגום: ג'ק, לחלל הפתוח.

הפה עובד כמעט כמו הרגליים - אבל לא בצעקות כפי שנהוג במגרשים בישראל אלא במה שאפשר להגדיר כדיאלוג. "ההולנדים מדברים הרבה במהלך המשחק, הרבה מאוד ביניהם. חשובה להם התקשורת במשחק כי המשחק שלהם מבוסס על תנועה אחידה של הקבוצה", אומר ג'ונתן ווילסון, שכתב את התנ"ך של הטקטיקה - Inverting The Pyramids .

"ברמת השטח, האנגלים לא מדברים הרבה במהלך המשחק - בעיקר שאגות עידוד. הגרמנים מעדיפים לעשות את העבודה שלהם בשקט. ההולנדים כל הזמן מקשקשים". אולי זה בגלל שאבי הכדורגל ההולנדי - יוהן קרויף - כל הזמן היה מדבר על המגרש. מורה ומדריך - כבר בגיל 17 היה אומר לשחקנים הבוגרים באייאקס לאן ללכת. איפה לעמוד. "הוא פשוט לא היה שותק", אמר עליו חברו לנבחרת ההולנדית, יוהן נייסקינס.

חלל

בספר שכתב הסופר האנגלי דיוויד ווינר על הכדורגל ההולנדי "Brilliant Orange" הוא מעלה השערה כי אחד הדברים שפיתחו את הכדורגל ההולנדי זה האובססיה הלאומית של ההולנדים למציאת חלל. "השימוש בחלל מאוד חשוב כי הולנד היא מדינה קטנה וצריך לנצל כל פיסת אדמה", כתב ווינר.

האובססיה הזו של המדינה הקטנה מגולמת כמעט בכל אספקט בחייהם של ההולנדים - אמנות, ארכיטקטורה, פוליטיקה, ריקוד וכמובן גם כדורגל. לפי ווינר, ההולנדים "סובלים מנוירוזה מיוחדת" כי הם צריכים תמיד להשתמש בכל חלל פנוי שיש להם בדרך החדשנית והיצירתית ביותר. לכן, נמל התעופה סחיפול הוא אחד היעילים ביותר בעולם. וגם זה לא מפליא, אם כך, שההולנדים ייבשו את הים כדי ליצור לעצמם עוד חלל.

שחקני נבחרת הולנד חוגגים. רגשי נחיתות מול הגרמנים צילום: איי פי

כמו ישראלים,רק גבוהים

אריה זלינגר, מאמן נבחרת כדורעף הנשים של ישראל, עבד בהולנד שנים רבות. שם נהפך לגיבור לאומי כשהוביל את הנבחרת המקומית לרמה העולמית. והוא רואה הרבה קווי דמיון בין הולנדים לישראלים. "בהרבה מובנים אנחנו מאוד דומים להולנדים", הוא אמר בראיון שערכתי איתו לפני כשנה.

"ההולנדים, כמו הישראלים, הם חזקים באלתור ובאישיות שלהם יש משהו ממזרי, תחמני. אבל הם, כמו הישראלים, מאוד סקפטיים. אנשים די שליליים בכל מה שקשור להצלחה ברמה הבינלאומית. כשהתחלתי שם, אמרו לי: 'עזוב, ההולנדים לוזרים, איך נצליח בכדורעף?'. כמו הישראלים גם להם יש תחושות קשות של חוסר ביטחון מול 'האירופים'. פשוט 'האירופים שלהם' הם גרמנים ושלנו האירופים בכלל. אבל מה שמייחד אותם מאיתנו זה שלישראלים יש נטייה להיכנס לפאניקה וההולנדים יותר קרי רוח. יותר מאורגנים. הם גם הרבה יותר גבוהים".

שחקנים = בני אדם

האינדיבדואליות ההולנדית, לעתים רבות, הביאה לכסאחים לא מעטים בתוך הנבחרת. ואולם המאמן כיום, ברט ואן מארוויק, הצליח למחוק כל סממן לחוסר הרמוניה בסגל. הוא עשה זאת כי בניגוד למנג'רים הולנדים גדולים אחרים (ועם אגו גדול לא פחות מזה של השחקנים) שבדרך כלל היו מוסיפים שמן למדורת הריבים הפנימיים, המאמן שאימן בפורטונה סיטארד הקטנה ולקח עם פיינורד את גביע אופ"א מעדיף להיות הרבה יותר מעודן בהתייחסות שלו. "אני שם לב לתקשורת הלא ורבלית", סיפר. "אני יודע שבדיחה קטנה עם שחקן או אפילו ליטוף על הראש עשויים לתת יותר מאשר שיחה ארוכה".

עזרה גם העובדה שהוא מכיר חלק מהשחקנים מגיל צעיר. את רובין ואן פרסי, למשל, זרק למילואים כשהיה בן 20 ולא אפשר לו לשחק בסופר קאפ נגד ריאל מדריד. "אמרתי לו שצריך לדעת מה זה להיות שחקן גדול. הוא היה לא מרוכז. הוא הרים 20 כדורים אבל עשרה היו ממש גרועים. עבור מישהו עם הטכניקה שלו זה לא טוב". מאז גדל ואן פרסי "בעיקר כבן אדם", לפי ואן מארוויק. הוא רואה בזה את ההישג העיקרי שלו.

בכלל, ואן פרסי ושאר "ארבעת המופלאים" - אריאן רובן, ווסלי סניידר ורפאל ואן דר וארט - הצליחו להיכנס בכוח לרוח הקולקטיבית שהנחיל ואן מארוויק. זה גם לא היה קל. את ארבעת הגדולים הוא כינס לפגישה בתחילת הקדנציה שלו ודרש שיכבדו את שאר הקבוצה. הוא גם אסר עליהם לדבר על משכורותיהם הגבוהות. "קבלו את כולם, תובילו את הקבוצה", אמר להם.

"זה הכל קשור לקבוצה", אמר לאחרונה ואן פרסי. "אולי פעם מראדונה היה יכול להוביל את ארגנטינה לזכייה במונדיאל אבל אי אפשר לבנות על שחקן אחד. כשאני רואה את ספרד וגרמניה, זה ברור שהקבוצה חייבת להיות מעל הכל. אנגליה ופורטוגל שמו את הכסף שלהן על רוני ורונלדו ונכשלו - וזה ברכה לכדורגל".

הגודל כן קובע

"זה לא קל - אנחנו מדינה של 16 מיליון איש בעוד שיש מדינות גדולות הרבה", מסכם ואן מארוויק. "אנחנו קטנים אבל אנחנו יצירתיים - ויש לנו מה שיוהן קרויף תמיד הגדיר 'סוג של יהירות'. אבל אסור לנו שהיהירות תיהפך למשהו שלילי". בטח שלא מול מדינה בת 3.3 מיליון איש - אורוגוואי.