כתום דהוי

כדורגל תמיד היה יותר מסתם כדורגל עבור ההולנדים. במובנים רבים סימן הכדורגל ההולנדי המתוחכם, הפרוץ, השאפתני, היומרני, את היציאה של ההולנדים משמרנות ומקיפאון כלכלי לליברליות. עד שנות השישים הכדורגל ההולנדי, כמו המדינה, היה תקוע. בספרו "Brilliant Orange" , הסופר האנגלי דיוויד ווינר מקביל את המצב של החברה השמרנית בהולנד למצב הכדורגל במדינה באותה תקופה. "בשנות השישים, ההולנדים פיגרו מאחורי מדינות כדורגל אחרות בעשרות שנים מבחינה טקטית", כתב ווינר. "בעוד נבחרת ברזיל ונבחרת הונגריה שיחקו 4־2־4 מתקדם ובאיטליה פיתחו את הקאטנצ'ו, בהולנד עדיין שיחקו במערך WM, שהומצא בשנות העשרים".

השנים שבהן נשבו רוחות מהפכניות מצרפת, מארצות הברית ומאנגליה הובילו בהולנד להחלפת ארגון הסטודנטים השמרני בארגון אקטיבי ושמאלני. עד מהרה יצאו הולנדים צעירים רבים לרחובות בדרישה לשינויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים במדינה. ההפגנות גררו אלימות משטרתית רבה, שחילקה את העם היושב בהולנד לשניים: צעירים ומבוגרים. רק במונדיאל של 74' גברה הסימפטיה לדור הצעיר והמהפכני עוד יותר, בזכות הכדורגל המהפכני והמושך שייצרו הכדורגלנים ההולנדים הצעירים. היה זה הכדורגל ההולנדי שבקע מהרוח המהפכנית של שנות השישים, שייצג את הולנד החדשה על הבמה העולמית. ה"טוטאל פוטבול", סגנון המשחק ההולנדי, מבוסס על עבודה קולקטיבית אבל מעניק הרבה מקום לשחקן האינדיבידואלי. במיטבו הוא זורם, וירטואוזי, חכם, אבל גם מעט מופקר ואולי אפילו יהיר. הוא החברה ההולנדית כפי שהיא היתה רוצה לראות את עצמה. "קרויף הוא היחיד שהבין את שנות השישים", אמרו על יוהן קרויף, מנהיג החבורה הכתומה ב־74'.  

כתום נהפך גם לצבע שכיף לאהוב ברחבי עולם הכדורגל. מאז שנות השבעים תמיד נתנה הנבחרת ההולנדית תחושה של להקת רוקנרול. חבורה של גיטריסטים, באסיסטים, מתופפים וסולנים קצת מטורפים, קצת פרועים, אבל עם כישרון בשמים ורצון עז להופיע. כמובן שכמו כל להקת רוק הם גם שונאים זה את זה ורבים בלי סוף. בשנות השבעים עזבו שחקנים את הסגל בגלל ההשפעה של קרויף על צות האימון, בשנות השמונים פרנק רייקרד, רוד חוליט ופרנק רייקרד רבו עם כולם, כולל המאמנים, בגלל "גישת הסופרסטארים" שלהם. בשנות התשעים התפתחו קרעים בסגל ההולנדי בגלל לחצים בין־גזעיים. בשנות האלפיים הוותיקים לא אהבו את הצעירים. לא חסרות דוגמאות. ושוב, זה היה כיף. הכל חלק מההולנדיות.

ההולנדים גאים מאוד בכדורגל שלהם, למרות ההפסדים בגמר, למרות הטרגדיות הספורטיביות שפגעו פעם אחר פעם בנבחרת - כולל החטאת שני פנדלים בחצי גמר מול איטליה ביורו 2000. כל עוד הדרך היתה "הולנדית" ההפסדים היו מתקבלים בהבנה, אולם בשנים האחרונות נראה כי קיים נתק בין הנבחרת המהוקצעת שלברט ואן מארוויק לקהל ההולנדי. זאת אף שניצחה ארבעה משחקים ברציפות במונדיאל זה, כולל ניצחון ראשון בשלב הנוק־אאוט מאז יורו 2004. מדוע?

אוהדי נבחרת הולנד. 40 מיליון יורו על מרצ'נדייז כתום צילום: אי אף פי

אנשי עסקים בכתום

ובכן, במקום להקת הרוק בכתום נראים השחקנים של ואן מארוויק כמו אנשי עסקים בכתום. הם מגיעים לעשות את העבודה. או כפי שהגדיר זאת רפאל ואן דר וארט, קשר הנבחרת: "אנחנו ניצחנו כמו גרמנים, הגרמנים מנצחים כמו הולנדים". ואן מארוויק הביא לצוות האימון את פיליפ קוקו ופרנק דה בור, שחקנים לשעבר שעושים עבודה טובה ונחשבים לפופולריים בקרב השחקנים. והוא הצליח, איכשהו, למחוק לחלוטין את הבדלי הדעות והאידיאולוגיות של שחקניו ולמקד אותם במשימה. אפילו הריב בין ווסלי סניידר לרובין ואן פרסי, ששניהם לא מדברים זה עם זה כבר שנתיים, לא מפריע לסגל. גם דברי הביקורת שהשמיע ואן פרסי על החילוף שלו עברו בשקט יחסי.

"אלו ימים רציונאליים", היתה אחת מהכותרות בעיתונות הספורט ההולנדית לאחר הניצחון הדחוק על יפן. ניצחון, כמו זה על קמרון, דנמרק, וסלובקיה, בא לאחר מלחמת התשה ומעט מאוד סגנון. וההולנדים לא מתחברים לזה. "כדורגל הולנדי צריך להיות קשור למשחק יפה, לשליטה במשחק, לשחקנים שידם על העלינה מבחינה טכנית, לקסם קרויפני, לדריבל של רובן, לנגיעת הבלרינה של ברקאמפ", כתב אריאן טאפשטרה, כתב הולנדי. "אנחנו מעריכים את העבודה הקשה, בחורים - וגם את ארבעת הניצחונות, אבל ההולנדי רוצה להשוויץ בכדורגל הטוב. ליהנות מכך שהוא יכול להסביר לנהג המונית הזר במדינה אחרת שזה לא משנה שלא זכינו במונדיאל - כי אולי המשחק שלנו לא תמיד הכי יעיל, אבל הוא כן תמיד הכי יפה. ואם אנחנו משחקים רע ומנצחים, מה יישאר לנו כשנפסיד? זה משהו שמפריע לנו בקמפיין הזה".

זה לא שלא אוהדים את הנבחרת. הולנד כתומה לחלוטין בימים אלו. בהולנד כל אחד קונה משהו כתום ומגוחך לשים על עצמו במהלך המשחקים. לפי סקר שנערך בהולנד - כלכלת מרצ'נדייז המונדיאל בהולנד עברה את רף ה־40 מיליון יורו. זו עלייה של 10 מיליון יורו לעומת מונדיאל 2006 בגרמניה. "זו תוצאה של תמנון השיווק שמגיע לכל חלל ריק מכתום", כתב אריאן טאפשטרה.

אולי הכל קשור בפחד מכך שהולנד מאבדת את ההולנדיות שלה. אחד מכל שבעה הולנדים מוסלמי. פחד ההתאסלמות הביא לשלטון את הימין. נראה שהפרגמטיות ההולנדית על מגרש הכדורגל מבטאת את רוח הזמנים המשתנים שוב בהולנד.

ברט ואן מארוויק. פרגמטי צילום: אי פי אי

צ'ילה - הולנד החדשה

אגב, זה לא שהולנד תפגוש ברבע הגמר מחר קבוצה שמשחקת יפה ממנה. ברזיל של דונגה פרגמטית ממנה. דונגה ניצל את משאבי הכדורגל הרבים במדינה שלו כדי להרים נבחרת שלמה ומאוזנת אבל גם כן לא פופולרית במיוחד בגלל חוסר הברזילאיות שלה. "לא אקנה כרטיס לראות את ברזיל", אמר יוהן קרויף. "אני זוכר שחקנים כמו טוסטאו, פאלקאו, זיקו, סוקראטס - היום אני רואה ג'ילברטו, מלו, באסטוס, ג'וליו באפטיסטה. איפה הקסם הברזילאי? איפה הפליימייקר עם הכישרון? אני לא חושב שמישהו ישלם לראות אותם. האוהדים לא נהנים מברזיל, וזה חבל".

קרויף, שכאמור הפסיד בגמר 74', דווקא רואה בצ'ילה את הקבוצה הטובה במונדיאל. "צ'ילה יצרה בעצמה יותר מצבי הבקעה מאשר כל הקבוצות במונדיאל יחדיו. פעם היתה לנו, להולנדים, את האיכות הזאת להציע לאוהדים - משהו אקסטרה. אולי לא זכינו בפרס, אבל כל העולם דיבר עלינו. צ'ילה לקחה את זה מאיתנו".

קרויף, שהוגדר על ידי עיתונאי מקומי כ"נרגן - כמו איש דת שכועס שלא מאמצים את הדעה שלו האלוהית", אולי לא צודק במאה אחוזים, אבל יש בדבריו משהו. צ'ילה אמנם הפסידה, אבל במדינה מרוצים מאוד מההופעה, גאים בשחקנים ובדרך. מבחינתם המונדיאל נגמר כהצלחה. "בסופו של טורניר בן 32 קבוצות יש רק אלופה אחת", אמר קרויף. "אז בעוד שההזדמנויות לנצח הן מוגבלות, האפשרות לגרום לעונג אצל האוהדים היא ברגליים שלך".