איך מצליחים בבחירת העובד הבא שלך?

לא הולך לו, לקומישינר דיוויד סטרן. גמר ה-NBA נמצא בתחרות מפתיעה על תשומת הלב מול – המונדיאל ונבחרת ארה"ב. מיד בתום הדראפט האחרון, הוא הוכתר כמשעמם, ופרשנים קראו לביטולו העתידי של האירוע שפעם הרטיט את נשמות האוהדים, והיום הוא סתם קובע היכן ישחק השחקן בשלוש השנים הראשונות, לפני שהוא דורש טרייד לשוק גדול.

כי אם פעם פגיעה בדראפט היתה מעניקה לקבוצה עמוד תווך לעשור, היום היא מעניקה לקבוצה את הזכות לגדל שחקן ולהכשיר אותו, רק כדי שקבוצה אחרת תהנה משירותיו. מי שאחראים לכך בעיקר הם לברון ג'יימס ודוויין וייד, שחתמו ב-2006 על הארכת חוזה קצרה יחסית, בת ארבע שנים, שמסתיימת כאשר הם יהיו בשיא הקריירה שלהם, חופשיים ללכת לאן שיירצו.

כל הסימנים עד כה מראים שלברון ג'יימס יעזוב את קליבלנד, ובכך ינפץ את המסורת שסופרסטאר מחליף קבוצה רק בתמורה לסופרסטאר אחר, או אחרי שנות השיא שלו. לפי ג'י איי אדאנדה, פרשן רשת ESPN, תם העידן בו קבוצה בוחרת שחקן. היום אנחנו בעידן בו שחקן בוחר קבוצה.

ובכל זאת, לדראפט יש ערך חשוב: הוא מאפשר לקבוצות משווקים קטנים להנות משירותיו של כוכב עולה במחיר מציאה של עד 5 מיליון דולר לעונה – בין רבע לשליש ממה שיעשה סופרסטאר מוכח כמו ג'יימס בשנה הבאה. ואמנם, בבחירה הראשונה של דרפאט 2010 בחרו בוושינגטון וויזרדס, כצפוי, ברכז ג'ון וול מאוניברסיטת קנטאקי. וול נכנס לקבוצה שמתאוששת מהטראומה שהותירה השעייתו של הסופרסטאר הקודם שלה, גילברט ארינאס, לאחר שזה איים על חבר בקבוצתו עם אקדח, בצחוק או שלא בצחוק.

קשה לדעת כיצד יחזור ארינאס, שאחרי הכל, הוא רק בן 28. ובכל מקרה, וול הוא אבן בניין מצויינת לקבוצה מלאת כישרון, שבה שיחק בשנה שעברה גם הרכז המוכשר שון ליווינגסטון, שבגיל 24, מנסה לממש סוף סוף את ההבטחה שראו בו כאשר נבחר בבחירה הרביעית ב-2004 על ידי הקליפרס, וחווה כמו כל שחקן קליפרס את הפציעה ההרסנית המתבקשת.

 כך או כך, במזרח, בו משחקים גארדים כמו דריק רוז בשיקגו, רג'ון רונדו בבוסטון ודוויין וייד, שככל הנראה יישאר במיאמי, אתה חייב רכז מצוין – וזה בדיוק מה שהוויזארדס קיבלו.

מעבר לוול, היה זה דראפט די משעמם של סנטרים ופאוור פורוורדים. השחקנים מקנטאקי נחטפו בסיבוב הראשון כמווו-וו-זלות בשוק דרום אפריקאי, כאשר חמישה מהם הלכו בסיבוב הראשון (ושניים בחמשת הבחירות הראשונות). וכרגיל, קבוצות התמודדו עם הדילמה הקבועה האם ללכת על השחקן שהוכיח עצמו בקולג', או על אלו שהם פשוט בעלי פוטנציאל אינסופי, הגם שטרם הוכחה יכולתם לממש אותו.

לברון ג'יימס. גם בדראפט הוא הסיפור הגדול צילום: MCT

בנייה מול קנייה

עיקר העניין היה המשך המרוץ לפנות מקום תחת תקרת השכר להחתמת הסופרסטארים, כאשר הבולטות במירוץ זה היו מיאמי ושיקגו. מיאמי מונהגת בידי נשיא הקבוצה, פאט ריילי, אדם ששונא בחירות דראפט ופיתוח שחקנים. ריילי עושה זאת בדרכם של חברות שיש להן כסף: הוא מעדיף לדעת על מה הוא משלם, ולשלם המון, מאשר לקנות יהלום לא מלוטש.

וכך, הסכימה הקבוצה לשלוח את הבחירה מספר 18 בסיבוב הראשון, ואת דייקוואן קוק, צלף שלשות שמרוויח כ-2.2 מיליון דולר, לאוקלוהומה סיטי ת'אנדר, תמורת בחירה בסיבוב השני. למה? כי בחירה בסיבוב הראשון חייבת להיות מוחתמת, ואילו בחירה בסיבוב השני לא. וכך יצרה לעצמה מיאמי עוד קצת מקום כדי להנחית שני

סופרסטארים שישחקו לצידו של דויין וייד. ובליגה של היום, בה חמישה סופרסטארים מחפשים לחתום בקיץ בבית חדש, ובכלכלה הזאת, שבה הליגה הפסידה סכום דמיוני של 400 מיליון דולר, להיפטר משכר זו הצלחה בלתי מבוטלת.

אבל למה שמישהו ירצה את קוק? כי המישהו הזה הוא סאם פרסטי, המנג'ר של הת'אנדר, שמייצג את סיפור ההצלחה האחר בדראפט.

פרסטי הוא אדם שגדל במערכת של סאן אנטוניו ספארס, השושלת האחרונה שקמה על בחירות דראפט (דיוויד רובינסון, טים דאנקן וטוני פארקר). ופרסטי עובד בשוק קטן, בקבוצה עולה ומלאת כישרון, שיש לה גם 14 מיליון דולר מתחת לתקרת השכר. אלא שבת'אנדר לא מנחיתים ספורסטאר סתם כך. הסיכון הכלכלי גדול מדי. לכן הת'אנדר חייבת להצליח בדראפט – שישה שחקנים ברוסטר של הקבוצה נבחרו בדראפט.

ועם סופרסטאר כמו קווין דוראנט, פרסטי צריך בעיקר למלא חללים עם שחקנים חרוצים ושחקנים שמכירים את ההיררכיה בעולם. אז עם הבחירה ה-18 של מיאמי בחר פרסטי את אריק בלדסו ושלח אותו לקליפרס, תמורת בחירה עתידית בסיבוב הראשון. לת'אנדר היו עוד שתי בחירות בסיבוב הראשון, מספר 21 ו-26, אותן שלח לניו אורלינס הורנטס, תמורת הבחירה מספר 11, קול אלדריך, שהוא האיש הגדול שהקבוצה היתה צריכה.

וכך, במאמץ ארוך ומחושב, השיג את מבוקשו וחסך מהבעלים של הקבוצה את הצורך לשלם כ-10 מיליון דולר על מישהו כמו דיוויד לי מניו יורק.

כוננות גרעינית

כעת, כשהאליפות מאחורינו וגם הדראפט, כולם מחכים ל-1 ביולי, בו ניתן באופן רשמי להחתים את השחקנים החופשיים. אחרי ההפרעות בסדרת האליפות והדראפט שלא ייצר יותר מדי תשומת לב, לדיוויד סטרן מובטחת עונת מלפפונים שכמוה לא ראה בימי חייו. בתחושה שלי, סטרן לא אוהב שסופרסטארים עוברים קבוצות. אבל אחרי השנים האחרונות, הוא יצטרך להנות מהבאזז שייווצר בעולם הספורט, כי אחרי זה, אנחנו חוזרים לדיוני ההסכם הקיבוצי ולעונה אחרונה לפני שביתה, ואחרי הכל, את זה הוא שונא הרבה יותר.