למה אפריקה לא תניף גביע

כשדידייה דרוגבה, חלוץ חוף השנהב, היה בן חמש, הוריו בחוף השנהב שמו אותו על מטוס לפריז, שם אימץ אותו דודו, כדורגלן מקצוען בליגות הנמוכות של צרפת. כעשור לאחר מכן איבד אביו של דרוגבה את עבודתו בבנק ולקח את משפחתו לפרבר הצרפתי שבו גרים דרוגבה הקטן ודודו. התוצאה היתה ששמונה מבני משפחת דרוגבה חיו בדירה קטנטנה בפרבר פריזאי. "היה קשה מאוד. פשוט השתגעתי", סיפר דרוגבה באוטוביוגרפיה שלו.

המיתוס המתקבל על הדעת הוא שכדורגלנים מרקע עני רעבים יותר להצלחה, ולכן הם מוצלחים יותר על מגרש הספורט. מי שחוזר על זה פעם אחר פעם טוען כי "כדורגל הוא הדבר היחיד שיכול לגרום להם לצאת מעוני". יש הנחה שלפיה "ההכנה הטובה ביותר לגדולה בספורט היא עוני", וזה פשוט לא נכון: המדינות הספורטיביות המוצלחות ביותר (הישגים פר אוכלוסייה) הן המדינות העשירות ביותר (פר קפיטה) כגון נורבגיה, שוויץ ושבדיה.

היכן שהמדינה רואה את הספורט כזכות בסיסית ומשקיעה במתקנים שיאפשרו לכל ילד, בכל עיר ובכל שכונה, לעסוק בספורט בזמנו החופשי — נרשמת הצלחה ספורטיבית גדולה יותר. נורבגיה, למשל, היא המדינה שמשקיעה הכי הרבה (פר אוכלוסייה) בהקמת אולמות ספורט שמפוזרים ברחבי המדינה הקפואה, וזאת כדי לאפשר לילדים לשחק בענפי ספורט גם כאשר השלג לא מאפשר לשחק כדורגל על המגרש הבוצי או הקפוא. כתוצאה מכך, לפי סקר של האיחוד האירופי, הנורבגים הם האנשים שמבלים הכי הרבה בממוצע בפעילות ספורטיבית.

הכוכבים הגדולים ביותר בכדורגל העולמי (יוהן קרויף, דייגו מראדונה ופלה) הגיעו מרקע צנוע, אבל לא ממש חוו רעב או עוני מחפירים. כך גם הכוכבים הגדולים היום. רוב השחקנים המצטיינים של ברזיל והנבחרות האפריקאיות גדלו בצניעות יחסית גם כן, אבל לא בעוני קיצוני. שחקן כמו קאקה גדל בעושר גדול.

וזה מוביל אותנו לכישלון הספורטיבי של נבחרות אפריקה במונדיאל האפריקאי הראשון: הנבחרות, שלפתע עמדו מול ציפיות של נבחרות בית, כשלו אחת־אחת. רק גאנה העפילה לשמינית הגמר, ויש לכך סיבות.

אוהדי נבחרת גאנה. הם דווקא במצב בסדר צילום: איי אף פי

לא ממש יתרון ביתי

קודם כל, מבחינה טכנית היה לנבחרות האפריקאיות יתרון ביתיות, והם זכו לאהדה מהאוהדים המקומיים יותר מאשר הנבחרות האירופיות או הדרום אמריקאיות, אך לא רבים מהאוהדים שלהן יכלו להגיע למשחקים בגלל העלויות. בנוסף, מזג האוויר החורפי עזר יותר לקבוצות האירופיות והדרום אמריקאיות מאשר לאפריקאיות. לפי סטיב בלומפילד, שכתב את הספר "Africa United: How Football Explains Africa", "לכל הנבחרות היו בעיות. דרום אפריקה פשוט לא טובים, ואם לא היו מארחים את המונדיאל, לא היו משחקים בו. קבוצת אלג'יריה עובדת קשה, אבל לא יותר מזה.נבחרת קמרון סבלה מבעיות פנימיות קשורת ומקליקות בסגל. הניגרים כנראה סבלו את ההכנה הכאוטית ביותר למונדיאל. הנבחרת ארגנה הרבה משחקי ידידות, אבל כולם בוטלו, הוחמצו טיסות, המאמן הגיע מעט זמן לפני המונדיאל, ועוד. חוף השנהב התקשו עם הבית הקשה. גאנה טובה".

לוקאס ראדבה, קפטן נבחרת דרום אפריקה לשעבר, טוען כי הכדורגל ההגנתי שהמאמנים האירופים הכתיבו לאפריקאים לא התאים לרוח המקומית.

אבל נראה שמדובר גם בדברים בסיסים יותר. אם ניקח את דרום אפריקה כדוגמה להבדלים שנובעים מתנאים בסיסים, נראה את הסיבה לחוסר ההצלחה האפריקאית: 4.3 מיליון מ־48 מיליון הדרום אפריקאים הם לבנים. זה לא מנע מהם לשלוט לחלוטין בכל ענפי הספורט שהם לא כדורגל, ענף שהאפרטהייד לא תמך בו.

14 מ־15 השחקנים שזכו עם דרום אפריקה באליפות העולם ברוגבי היו לבנים, ו־13 מ־15 שזכו בגביע הרוגבי ב־2007 גם היו לבנים. בנוסף, כל הדרום אפריקאים שזכו בטורנירי גולף ראשיים היו לבנים, וכן שחקני הקריקט הבכירים של המדינה הם לבנים. זה קשור לחינוך הספורטיבי שבזמן האפרטהייד היה נחלתם של הלבנים. המשטר הגזעני שהיה אובססיבי לגבי בריאות ילדיו השקיע את מרב כספו בחינוך הספורטיבי, ולכן מ־4.3 מיליון איש יצאו כל כך הרבה אלופים. בכדורגל — הספורט של השחורים בדרום אפריקה — אחוזי ההצלחה האלה לא קיימים. מאז שזכו באליפות אפריקה בשנות התשעים היתה רק ירידה ברמה, וזאת כיוון שרוב שחקני "הבפאנה בפאנה" חיו בעוני מחפיר, היו חשופים לעוני ולמחלות ולא קיבלו חינוך ספורטיבי מסודר. אין זה מקרה שסטיבן פינאר, הקשר המוכשר שהוביל את דרום אפריקה במונדיאל זה, הוא אחד השחקנים הצנומים ביותר בכדורגל האירופי. הוא סבל מתזונה לקויה כילד. אגב, הלבנים בדרום אפריקה, כיוון שגדלו בתנאים טובים הרבה יותר — גבוהים וחזקים יותר בממוצע מהשחורים.

נבחרת קמרון. אין הרבה על מה לחגוג צילום: איי פי

איידס ומחלות אחרות

בכלל, אם נתבונן בנתונים, קשה לראות מדינה אפריקאית נהנית מהצלחה בינלאומית בכדורגל ברמה הגבוהה ביותר.

לשש הנציגות המערב אפריקאיות יש בממוצע אוכלוסייה של 48.8 מיליון איש — 21 מיליון איש יותר מהמדינה האירופית, שהעפילו למונדיאל. ואולם, מבחינת התשתיות, אין בכלל מה להשוות. על כל 503,449 איש במדינות האפריקאיות יש מועדון כדורגל, בניגוד לאירופה ששם על כל 2,446 איש יש מועדון כדורגל. בולטת במיוחד ניגריה, המדינה השלישית בגודלה במונדיאל (149 מיליון איש), אבל לה יש רק 52 מועדונים רשמיים.

נוסף על העוני והחוסר בתשתיות קיימת מגפת האיידס שפוגעת בצעירים בכל מדינה אפריקאית בממדים מפחידים. בדרום אפריקה, למשל, יש כ־6 מיליון חולי איידס ונשאי וירוס ה־HIV. אלה 6 מיליון איש שלא יכולים לשחק כדורגל — ובטח שלא להיות שחקנים מקצוענים. נוספו לכך מחלות אחרות, מחלות חברתיות כגון שחיתות, שלוקחות את הכסף מהאנשים ומונעות הרחבת תשתיות ספורט וחינוך.

נכון, חלק מהשחקנים הטובים בעולם אפריקאים או ממוצא אפריקאי, אבל הסיבה לכך אינה כר טיפוח כישרונות בריא ואורגני, אלא תהליך אלים, דרוויניסטי משהו, של הפרדת המוץ מהתבן. ממספר רב של אנשים חזקים ומהירים מהממוצע האירופי אפשר להוציא מספר מסוים של כדורגלנים ברמה הגבוהה ביותר, בלי קשר לשיטות אימון.

אפשר לראות שמלבדכמה כוכבים ברמה הגבוהה ביותר בנבחרות האפריקאיות, חסרים העומק והאיכות של האירופיות. אפשר להתווכח שאם, למשל, קמרון (כ־18 מיליון איש) היתה נהנית מתשתית הכדורגל של הולנד, דנמרק או אפילו אוסטרליה, אז היא היתה אחת הפייבוריטיות הברורות לזכייה במונדיאל.