סנוביות כאסטרטגיה שיווקית

כל מי שקורא לתחרות שלו "האליפות", סביר להניח שהוא מחזיק באיזושהי רמה של חשיבות עצמית גבוהה. בחינה קצרה של טורניר הטניס של ווימבלדון מבהירה עד כמה זה מדויק. זה מתחיל כבר בלבוש של העובדים המקומיים ושל האורחים, נמשך באווירה של אצולה בריטית שאופפת אל כל הסיפור ומסתיים בחנויות ענק בסין. כן, חנויות ענק בסין.

יש סיבה טובה מאוד כאשר מדברים על טורניר הטניס הזה, הרבה מאוד פעמים משתמשים בכינוי "התחרות היוקרתית". ככה זה כאשר אתה מחובר בטבור ל"היי סוסייטי" של אנגליה. אבל כדי לשמר את הסטטוס הזה לאורך עשרות שנים ובעולם חומרני ותחרותי לעילא, האנשים שקשורים לווימבלדון עובדים קשה מאוד. הם מתייחסים לשם של התחרות, לכינוי שלה וללוגו שלה כאל מותג בינלאומי ממש כמו נייקי או קוקה־קולה. במחשבה שנייה, נייקי וקוקה־קולה הם מותגים יומיומיים מדי, שלא לומר עממיים (במקרה של המשקה, לפחות). האנשים שמאחורי "ווימבלדון" רואים את עצמם יותר כמו ריי באן או ב.מ.וו: שם המשדר יוקרה, סטייל, איכות - אבל עדיין בתחום הניתן להשגה.

פדרר. הכל ברמה הכי גבוהה - חוץ מהשחקנים הבריטים צילום: רויטרס

פחות זה יותר

לכן לאנשי השיווק והפיתוח העסקי של ווימבלדון יש דרך פעולה ברורה. הם לא "מלכלכים" את מתחם התחרויות המסורתי והמטופח ביותר מדי פרסומות, כמו הרבה מאוד טורנירי טניס אחרים או מפעלי ספורט גדולים נוספים. במקום, הם קושרים עצמם בחוזי בלעדיות עם שורה של חברות שהם מכנים "ספקים רשמיים", ואלה משווקות או מציגות את המוצרים שלהן באופן קבוע ומובחן בתוך מתחמי התחרויות. ספק שכזה יכול להיות החברה המייצרת את בקבוקי היין המוגשים על השולחנות בחדרי האירוח, הבנק הרשמי של התחרות, המים המינרליים המחולקים לשחקנים, משקפי השמש שהעובדים מרכיבים וכמובן הכדורים שבהם משחקים.

כמו כן, בשנים האחרונות הלך והתרבה בקצב מסחרר מספר חנויות המותג בתוך אזור המשחקים ובעולם כאחד, עם דגש, כמו אצל כל מי שרוצה לשחות ב"כסף חדש", על אסיה. האוהדים המגיעים לווימבלדון נהנים בין שלל החנויות והדוכנים גם ממה שמוגדר "מגה סטור", ובסין הוקמו בשנים האחרונות עשרות חנויות כאלו ביותר מ־15 ערים שונות. ביפן נערכים ירידי ווימבלדון הכוללים תחרויות ראווה, והכל כדי להגדיל את חשיפת המותג ולמכור מרצ'נדייז. האירועים האלה מושכים קהל של יותר מ־10,000 בכל פעם מחדש.

אך המרצ'נדייז, כפי שאמר בעבר רוג'ר מקאוון, מנהל השיווק באול אינגלנד קלאב, וכך גם ההכנסה ממכירות של כמעט חצי מיליון כרטיסים בכל טורניר מחדש (במחירים נקובים של בין ליש"ט ספורים למגרשים הצדדיים בסיבובים הראשונים לבין מחירים תלת־ספרתיים לכיסא בגמר), מתגמדים לעומת ההכנסות ההולכות וגוברות ממכירת זכויות השידור ליותר מ־150 מדינות, בסלולר ובאינטרנט.

רווח נקי בעת משבר

ומכאן שהטורניר הזה מסוגל להגדיל את ההכנסות, הרווחים וכפועל יוצא את גם סך הפרסים שלו שנה אחרי שנה. בצורה המנותקת לגמרי מן המציאות הכלכלית העולמית, בכל שנה מאז 1979 סך הפרסים שהטורניר מחלק עולה בצורה עקבית. סך הפרסים לטורניר של 2010, שפורסם לאחרונה, עומד על 13.725 מיליון ליש"ט. זה 1.175 יותר מאשר בעונה שעברה (9.3% יותר). אילו היה מדובר במדד שאפשר היה לשים עליו כסף, העלייה של 70% בהשוואה לסך הפרסים שחולק ב־2000 או הקפיצה של 260% בהשוואה ל־1990 - היו הופכות את התחרות לאלטרנטיבה ראויה גם לעסקאות של ברני מאדוף.

הרווח הנקי, למי שמתעניין, עמד ב־2009 על 29.2 מיליון ליש"ט. זה 11% יותר מאשר ב־2007. בשנתיים האלו, למי שהספיק לשכוח, סבלה מאוד הכלכלה הבריטית מהמשבר הכלכלי העולמי. לפי הסכם בן עשרות שנים שיש לאול אינגלנד קלאב עם ה"לואן טניס אססוסיאיישן" - הגוף המנהל את הטניס באנגליה - כמעט כל הרווחים הולכים לפיתוח הטניס בבריטניה.

העובדה שאף בריטי לא זכה בטורניר מאז 1936 אומרת שהם כנראה בכל זאת עושים שם משהו לא נכון.