אמריקן איידולס

אי שם ב־1998, שעה שבצרפת חגגו ניצחון במונדיאל, סיכמה הנבחרת האמריקאית מונדיאל גרוע. ארבע שנים אחרי ההופעה ההירואית במונדיאל באמריקה הפסידה נבחרת ארה"ב בכל משחקיה בצרפת - כולל משחק מול נבחרת איראן - ונרשמה כאכזבת הטורניר. במקביל להופעה הכושלת הורו מנהלי הכדורגל בארה"ב לקרלוס קיירוש, כיום מאמן נבחרת פורטוגל, להביט בכדורגל האמריקאי ולהציע את התרשמותו. קיירוש הבחין בפוטנציאל האנושי האמריקאי והנפיק מסמך בן 113 עמודים שכלל תוכנית בת 12 שנים, שבסופה אמורה נבחרת ארה"ב לזכות במונדיאל 2010.

דומה שקיירוש נפל קורבן לרצון האנושי, ואולי לרוח התקופה, וראה את העתיד כהתפתחות של מה שהוא רוצה לראות, יותר מאשר התקדמות של מצב קיים. אמנם משאבים אנושיים וחומריים מעולם לא חסרו באמריקה. ובכל זאת, לא כולם מתגייסים אל ענף הספורט הספציפי הזה. בכלל, ספורט באמריקה הוא יותר דרך חיים מגאווה לאומית — בייסבול, הספורט הוותיק ביותר ביבשת, מכונה התחביב הלאומי, ולא המופת הלאומי.

אולם, מעבר לכך, לא בטוח שמשהו השתבש. הכדורגל היום בארה"ב טוב בהרבה ממה שהיה לפני עשור. אצטדיונים חדשים נבנים במיוחד עבור כדורגל, שחקנים אמריקאים נרכשים על ידי קבוצות אירופיות - על קלינט דמפסי שילמה פולהאם 4 מיליון דולר, ועל ג'וזי אלטידור שילמה ויאריאל 10 מיליון דולר - ושחקנים בעלי שם כבר אינם פוסלים גיחה בכיוון ההפוך, אם כי בעיקר בשלהי הקריירה. ובכל זאת, הכדורגל באמריקה עדיין לא הגיע ברמת המשחק שלו לרמה הנהוגה בספורט האמריקאי - הטופ העולמי.

יש לכך גם יתרונות. בניגוד לאלופת אירופה הטרייה, קבוצות באמריקה לא יכולות להפסיד מדי שנה 100 מיליון דולר בעונה ולקבל סבסוד מבעלים עשיר. חוקי הליגות מגבילים את ההוצאה וקובעים תקרת שכר. זה אמנם איננו אפרודיזיאק עבור שחקנים פוטנציאליים, אך עבור הליגה כולה זה אלמנט חשוב, שכן ללא הצדקה כלכלית אף קבוצה לא יכולה לשרוד לאורך זמן - חוץ מהליגה האיטלקית כמובן.

אוהד ארצות הברית. יותר אנשים צופים בנבחרת אבל הכדורגל עדיין רחוק מלהיות מיינסטרים צילום: איי פי

אז איפה זה מותיר את הנבחרת? איפשהו באמצע. ילדי הפלא של גביע העולם לנערים ב־1999, לנדון דונובן ודמרקוס ביזלי - כבר בני 28 ואינם מוקפים בכישרונות אדירים. הקשר קלינט דמפסי והחלוץ ג'וזי אלטידור משחקים באנגליה בהצלחה מסוימת. פיהקתם? יש הנוהגים לראות בנבחרות הכדורגל האמריקאיות כבינוניות, היות שהאתלטים הטובים ביותר - השחורים מהגטאות - מעדיפים פוטבול, כדורסל ובייסבול על פני כדורגל.

לאורך שנים נתפס הקהל המיידי של הכדורגל האמריקאי כמורכב בעיקר מילדי הפרברים הלבנים, מה שהוליד את כינוי עקרת הבית המודרני, סוקר מאמי, "אם כדורגל", שנדרשת להסיע את ילדיה לאימונים במיני־ואן המשפחתי. אלא שניתוח שעשה הבלוגר אנדרו גסט מראה שלפחות בנבחרת האמריקאית המצב שונה. מבחינה סוציו־אקונומית מתוך סגל של 30 שחקנים שבעה שחקנים מגיעים ממעמד גבוה, עשרה ממעמד בינוני, חמישה ממעמד הפועלים ועוד שניים הם בנים של מאמני כדורגל (לרבות המאמן הלאומי בוב בראדלי ובנו מייקל, שמשחק בנבחרת). לגבי חמישה נוספים לא מצא גסט מידע. גסט, אגב, התבסס על מחקר של סיימון קופר וסטפן סיזמאנסקי, שטענו כי אחת הסיבות לכישלון של הנבחרת האנגלית היא חוסר הגיוון שבה. הם מצאו שרק 15% מהשחקנים בנבחרות האחרונות שהעמידה אנגליה הגיעו ממעמד הביניים, וכי הרוב המוחץ מגיע ממעמד הפועלים.

נתון נוסף מעניין חושף את מקור הכישרון האמריקאי: מקור מחוץ לאמריקה.

ל־18 מתוך 30 מהשחקנים יש לפחות הורה אחד שנולד מחוץ לארה"ב. שני שחקנים נולדו בעצמם בחו"ל. זה כבר מכניס אלמנט הרבה יותר סקסי לנבחרת הזאת, כי כאן אנחנו גולשים לפוליטיקה. התעוררות הימין בארה"ב מאופיינת בתנועה חזקה מאוד של פעילים במפלגה הרפובליקנית ימינה, הרחק מהמרכז. "תנועת התה", שהחלה כהתארגנות נגד מיסוי והתעצמה במאבק הכושל נגד רפורמת הבריאות, נהפכה לגורם פוליטי חשוב שמערער את בסיס המצביעים, בכך שהיא דורשת מכל מועמד פוליטי להצהיר על נאמנותו לשמרנות האורתודוקסית ביותר, ובתוך כך עולה ההתרסה נגד המהגרים, שהגיעה לשיא עם חוק ההגירה של אריזונה.

חוק זה תואר כגזעני ונוקשה ומפלג את הקהילות בדרום המדינה, שם ההגירה ממקסיקו היא המסיבית ביותר: שמרנים בצד אחד, ליברלים ומהגרים בצד האחר. ואף שהנבחרת האמריקאית נמצאת כרגע מתחת לרדאר התקשורת האמריקאית, צריך לקוות שהיא תמשיך להפתיע לטובה כפי שעשתה נגד אנגליה במשחק הראשון - ובכך תפרוץ את הסכר.

רק חישבו על קהל היעד המקורי של הכדורגל האמריקאי - לבנים מהפרברים - מריעים עבור נבחרת שכוללת מרכיב גדול מאוד של מהגרים. רק תחשבו על כישלון, אז האצבע המאשימה תהיה קלה מאוד על ההדק. או אז תשמעו בתוכניות רדיו גזעניות שמה שהיינו צריכים זה עוד "אמריקאים טובים שעובדים קשה" ופחות טפילים חברתיים.