הקשר בין המשבר בגוש היורו לגמר הצ'מפיונס ליג

כבדהו וחשדהו

פתגם איטלקי ישן מסכם היטב את היחס בין גרמניה לאיטליה, או יותר נכון את היחס בין הגרמנים והאיטלקים: "הגרמנים אוהבים את האיטלקים אבל לא מכבדים אותם. האיטלקים מכבדים את הגרמנים אבל לא אוהבים אותם". "יש לנו תסביך נחיתות עם הגרמנים ואנחנו רוצים להיות יותר כמוהם", כתב ויצ'נזו דלה דונה בספר Der Lieblingsfeind ("האויב המועדף"). "אבל ברמה מסוימת הגרמנים שונאים אותנו בגלל היופי של המדינה שלנו, בגלל המיניות של הגברים והנשים שלנו. הם חושבים שלא מגיע לנו כל המזל הזה. הם חושבים שאנחנו לא עובדים מספיק קשה".

לדברים יש משנה תוקף גם בימים הללו שבהם גוש היורו נראה חלש מתמיד. בבריסל תמיד דיברו על ה"דרומיים" לעומת ה"צפוניים". הגרמנים "עובדים קשה וביושר" לפי הקלישאה. האיטלקים, הספרדים, ובכלל הדרומיים, נהנים ממנעמי היורו ומהכסף הזורם מבריסל. ליחסים הטעונים יש, כמו כל דבר באירופה, שורשים בעבר הרחוק, הקרוב ובכלל. מן הסתם המתחים הללו נראים גם בכדורגל.

האיטלקים, לפי תורת התיאורטיקן הראשי של הכדורגל האיטלקי, ג'יאני בררה, פיתחו את שיטת המשחק ההגנתית שלהם ("הקטנאצ'ו") כדי להתמודד בכבוד עם האגרסיביות והמהירות של "הצפון־מערב אירופים, החזקים יותר מבחינה פיזית". בתקשורת האיטלקית עדיין מראים אובססיביות בקשר ליכולות הפיזיות של הגרמנים, ואת הקבוצות הגרמניות מכנים "פאנצרי" (הטנקים), ולעתים גם "הוורמכט".

הגרמנים מצדם גם חוששים מהאיטלקים כי הם כנראה היחידים שמנצחים אותם במשחקים חשובים על בסיס קבוע. בעקבות הניצחון של נבחרת איטליה על אוסטרליה במונדיאל 2006, ניצחון שהושג מפנדל מפוקפק שהשיגו האיטלקים, כתב אכים אכילס, עיתונאי באתר האינטרנט של "השפיגל": "הגבר האיטלקי, בואו נקרא לו לואיג'י פורלו, הוא פרזיט. הוא מתעקש לא להתאמץ. הבנאדם האהוב עליו היא 'מאמא', שמכבסת את גרבי המשי שלו ומבשלת לו ספגטי עם הרבה רוטב מלמעלה. כשזה מגיע לספורט, לואיג'י מעדיף להיות חלקלק. אפשר לראות את זה בכל שנה על החופים. לוקח לו שעות לשמן את גופו הרזה, להוריד את פרוותו מהגב ולדחוס את האיבר הפחות ממרשים שלו לבגד ים קטנטן. בכדורגל, מפני שהוא מתעייף מהר מדי, הוא נופל על הדשא מכל נגיעה קלה בצורה מלודרמטית. ובזמן שהוא נופל יש לו גם זמן כדי לראות אם יש מספיק אנשים בקהל, במיוחד נשים, שירחמו עליו".

הטור של אכילס, שלפיו היה אמור להיות סאטירה, עורר זעם רב באיטליה וגם בגרמניה, ו"השפיגל" נאלץ להוריד אותו ולפרסם התנצלות: "הטור עבר את הגבול בין טעם טוב לטעם רע", נכתב שם. טעם רע או לא - גרמנים רבים מרגישים כיום כי האיטלקים הם לא יותר מאשר לואיג'י פורלו, שגוזלים מהם כסף, מנסים לגנוב להם את הנשים עם אמנות הפיתוי הלטינית ולנצח אותם בצורה לא הוגנת על מגרש הכדורגל.

מוריניו. יוביל את האיטלקים לעוד ניצחון על גרמנים? צילום: אי פי אי

יוזמים מול נצלנים

אינטר משחקת השנה כמעט ללא איטלקים בהרכב הפותח. עם זאת, הנוכחות של שחקנים לטינים גבוהה והמאמן ז'וזה מוריניו מכתיב כדורגל ממיטב מסורת הקטאנצ'ו - סגנון המשחק האולטרה־הגנתי שפיתחה אינטר בשנות השישים. בחצי הגמר החזיקה ברצלונה 84% מהזמן בכדור, ובכל זאת לא הצליחה לעבור את החומה שהציבה אינטר. בארסה, כמו הזאב בדלת, נשפה ונשפה ופשוט לא הצליחה להתמודד עם הקשיחות, הנחישות והמשמעת האיטלקית. הדבר העלה את השאלה: האם יוזמה היא דבר טוב או רע בכדורגל? לפי הסטטיסטיקות של חברת Opta, הבודקות את משחקי הפרמיירליג, 52% מהמשחקים שבהם קבוצה אחת החזיקה בכדור ביותר מ־60% מהזמן הלכו לכיוון הקבוצה היוזמת.

ב־17% מהם הפסידה הקבוצה עם החזקת הכדור הגבוהה יותר. במשחקים שבהם קבוצה אחת החזיקה בכדור מעט יותר זמן מאשר יריבתה (בין 51% ל־59.9%) ניצחה הקבוצה היוזמת ב־43% מהמקרים והפסידה ב־31%. כלומר יש קורולציה בין החזקת כדור וניצחונות. אבל לא ניתן לומר שמספיקה החזקת כדור כדי לנצח משחקים. הארגון והמשמעת של השחקנים חשובים הרבה יותר – במשחק התקפי או הגנתי. בבאיירן, שמשחקת כדורגל יוזם אבל ממושמע, יודעים זאת. גם באינטר.

זה שווה 11 מיליון יורו בשנה

אינטר תגיע ממושמעת ומוכנה. אין ספק. אין הרבה מאמנים שמכינים קבוצה למשחק בצורה יסודית כמו ז'וזה מוריניו. הכנותיו כוללת חלוקת די.וי.די לכל שחקן בקבוצה שלו עם פרטים, דגשים וקטעי וידיאו על כל שחקן בקבוצה היריבה. מוריניו הוא המאמן המושלם למשחקים כאלו. הוא יודע בדיוק איך להוציא את המיטב מהשחקנים שלו ברגעים החשובים ביותר; הוא יוצר מצבי לחץ מסביבו כדי להוריד מהקבוצה שלו לחץ, והוא יודע בדיוק מה להגיד לשחקנים שלו ובדיוק באיזה רגע. "מר מוטיבציה", קוראים לו בפורטוגל.

הוא עצמו אומר ש"אין פעולה אחת שאני לא חושב עליה לפני. אין אמירה שלי בלי מחשבה של מה שהיא תעשה". "תמיד יש לו מטרה, בכל פעולה", אבחן דקו, ששיחק בפורטו של מוריניו, שזכתה בגביע אופ"א וליגת האלופות. מוריניו הוא מאותם מאמנים שמוכיחים כמה חשוב מאמן. בלעדיו אינטר היתה קבוצה מצוינת שפישלה באירופה – איתו אינטר קבוצה מצוינת שיכולה לזכות בליגת האלופות. יש בעלים של קבוצות, כמומאסימו מוראטי, שחושבים שמה שמוריניו מוסיף למועדון שווה 11 מיליון יורו במשכורת. השאלה היא האם גם פלורנטינו פרס, נשיא ריאל מדריד, יחשוב ככה בשנה הבאה.

לואי ואן חאל. באיירן מתרגלת אליו צילום: איי פי

התלמיד נגד המנטור

מוריניו למד הרבה מלואי ואן חאל, מאמן באיירן מינכן שהיה הבוס של הפורטוגלי בברצלונה. לפני יותר מעשור מאמן פורטוגלי צעיר ספג כל דבר שהוא יכול ממאמן אייאקס, שזכה באליפות אירופה עם הקבוצה ההולנדית ומונה לאימון בארסה הגדולה. בין שנת 1997 לשנת 2000 היה מוריניו אחד מעוזריו של ואן חאל. מוריניו, כעוזר המאמן של בובי ברובסון, הצטיין בהכנת דו"חות על היריבות ובבניית מערכי אימון, אבל בזמנו של האנגלי כמאמן בארסה כמעט ולא נגע בקבוצה הראשונה. כשהגיע האוטוקרט ההולנדי לקאמפ נואו, הוא השתלט על האספקט הארגוני ומוריניו קיבל יותר זמן על המגרש עם שחקנים כמו ריבאלדו, צ'אבי, לואיס פיגו ופטריק קלוייברט.

התקופה של ואן חאל בברצלונה, שהיתה סוערת במיוחד, היתה קריטית להתפתחות של מוריניו כמאמן. בשנתו השלישית כעוזרו הוא כבר הרגיש מפותח מספיק כדי להרגיש ממורמר מחלק מההחלטות של ואן חאל. השניים עדיין חברים - הם מחליפים SMS חמים מדי פעם - אבל מאז התקופה בברצלונה השתנו דברים רבים: הקריירה של מוריניו נסקה לגבהים חדשים - בזכות הכדורגל ההגנתי. ואן חאל - שחווה קשיים כמאמן נבחרת הולנד והיה צריך לרדת לרמת אלקמאר כדי לחזור לטופ של הכדורגל העולמי - המשיך להאמין בכדורגל ההתקפי שהכתיב כמורה ספורט צעיר באייאקס.

"לז'וזה יש יותר אמונה בהגנה מאשר בהתקפה", אמר לואי ואן חאל בביוגרפיה שכתב פטריק בארקלי על "המיוחד". "הפילוסופיה שלי היא לתקוף - כי אני מאמין שאנו חייבים לבדר את הציבור. הפילוסופיה שלו היא לנצח. זה ההבדל".

הכל התחיל במנזר

"באיירן מינכן עדיין מתרגלת לואן חאל", אומר רפאל הונינגשטיין, כתב "הסודויטשה צייטונג". "הוא עשה התאמות רבות כדי להתרגל למבנה הארגוני בבאיירן - כולל הנהלה חזקה מאוד שמשפיעה על החלטות מקצועיות. עכשיו, במיוחד אחרי ההצלחה שלו, בבאיירן מתחילים להתרגל לאיש". ואן חאל, שבכל מקום שהגיע אליו התעקש לבנות הכל מאפס, בילה את החודש הראשון כמאמן באיירן במנזר גרמני סגור כדי לתרגל את הגרמנית שלו ולהתאים אותה לעבודה בסביבה בווארית.

את אותה מחויבות דורש המאמן בן ה־58 משחקניו. זה לא בא בקלות - וגם בבאיירן הוא הצליח לעלות על העצבים של כוכבים גדולים כמו לוקה טוני (צעק עליו בחדר האוכל בגלל הבחירות הקולינריות של האיטלקי), פרנק ריברי (צעק עליו כי הוריד את נעליו במהלך האימון) והיו"ר קרל היינץ רומיניגה (סירב להיפגש איתו פעם בשבוע כדי לדווח לו על הקורה בקבוצה - "לא, פעם בשבועיים זה מספיק", אמר). במועדון שמכונה "FC הוליווד" אירועים אלו היו יכולים לחסל את הקדנציה שלו בטרם עת, אבל ואן חאל, עם מוסר עבודה וכנות שהגרמנים נורא אוהבים, זכה בתמיכת ההנהלה למרות הכל. וזה השתלם. הקבוצה משחקת כדורגל שוטף. ואן חאל הכניס צעירים גרמנים לסגל שנהפכו לשחקנים חשובים - אפילו בינלאומיים (תומאס מולר בן ה־21 והולגר באדשטאובר בן ה־20).

"בבאיירן נהנים מואן חאל כי זו כנראה הפעם הראשונה שהם אהודים בגרמניה ואירופה", אומר הונינגשטיין. "זה תחושה חדשה עבורם". האם זה יהיה כך לנצח מעכשיו והלאה? "לא. בקרוב יחזרו לשנוא את באיירן – החיה האדומה לא תיתן לאף אחד לאהוב אותה יותר מדי. אבל נכון לעכשיו, ואן חאל הצדיק כל השקעה בו ובאסטרטגיה שלו". ואן חאל גם הצדיק זאת כלכלית. הכנסות המועדון מהריצה בצ'מפיונס ליג הגיעו העונה אל מעבר ל־60 מיליון יורו. זה בהחלט מצדיק את המשכורת שלו - 6 מיליון יורו בשנה.