היורוליג מוצר נחות

הפיינל־פור הוא פורמט בעייתי: האנרגיות והעניין בו תלויים בקבוצות שמגיעות אליו. נוסף על כך, הוא אינו מייצר את הדרמה הממושכת של סדרה, שאליה ניתן לחבר גם צופים שזו איננה המנה המועדפת עליהם. ולכן, בניגוד לכדורגל, לא תמצאו הרבה עניין בפיינל־פור במדינות שאינן מיוצגות שם.

נכון שהאירופים מעדיפים כדורגל על כדורסל, אבל נכון גם שהכדורסל ירה לעצמו ברגל - בפורמט, בסגנון ובנתק מהאוהדים.

סגנון הכדורסל האירופי קשה לצפייה. ריבוי העבירות משגע את השחקנים, מאריך את המשחק וקוטע כל רצף והמשכיות בעניין של הצופה במשחק.

הנתק הוא גם בזהות בין האוהדים לקבוצות. מאז חוק בוסמן איבדו רוב הקבוצות הגדולות את הזהות המקומית שלהן, תחילה לזהות אירופית (באמצעות נחיל יוגוסלבים מאוזרחים), וכעת זו תערובת מוזרה של אמריקאים, מזרח־אירופים מאוזרחים וצדיק מקומי שמבליח פה ושם רק כדי לראות את כל הסגל מוחלף בשנה העוקבת.

ואולם, דווקא בפיינל־פור הנוכחי תראו ריבוי של שחקנים מקומיים. וכאן נכנסת הבעיה האחרונה: בניגוד לכדורגל האירופי, העילית של הכדורגל העולמי, היורוליג הוא מוצר סוג ב', אולי ג'. השחקנים הכי טובים משחקים ב־NBA מגיל צעיר מאוד. מי שמשחק באירופה עושה זאת כעבודה שהיא ברירת מחדל. ביורוליג טרם הבינו שבעולם של מדיה בכל פינה, הולך ופוחת הדור שיסתפק במוצרים נחותים.