יש קשר בין המשבר ביוון לכדורסל האירופי

היורוליג, ליגת הכדורסל של אירופה, היא יצור משונה. ליגה שבצדדים מסוימים של היבשת מעוררת רגשות ותחושות חזקים ובצדדים אחרים מתקבלת באדישות מובהקת.

כדורסל אינו הספורט מספר אחת באירופה - הוא רחוק מכך. כדורגל, כדוריד, טניס, פורמולה 1, גולף, רוגבי, אתלטיקה קלה - כל הענפים האלה פופולריים יותר מהכדורסל האירופי. ייתכן אפילו שה־NBA פופולרי יותר באירופה מאשר הכדורסל האירופי. זה כמובן משפיע על מספר האנשים שבאים למשחקים ועל הסכומים שזורמים לענף.

הפגנה ביוון. הצלחת אולימפיאקוס מנותקת מהכלכלה המקומית צילום: איי אף פי

וכשהכדורסל רחוק כל כך מעין הציבור האירופי, יש לו הזדמנויות לעשות דברים אחרת: להתנהל בשפיות כלכלית שמעוררת השראה - להציב תקרת שכר, לטפח את הקהילה המצומצמת של האוהדים, להיות חדשני בדרכי העברת השידורים והמידע, להיות שונה לחלוטין. אבל הכדורסל האירופי בחר, כמו ענפים אחרים, להסתמך על כיסיהם של מיליארדרים ומיליונרים, או על זה ש"חוב זה לא דבר כזה נורא" - ולא לטפח את הקהילה המקומית ואת תזרים המזומנים הטבעי של כל מועדון.

וככה פספסה היורוליג הזדמנות להיות ליגה שבה קבוצות ממזרח אירופה, מאיטליה או מספרד מתחרות שווה בשווה בליגה פאן־אירופית עם פן מקומי נעים. ובזמנים שבהם הגרמני הממוצע לא מבין למה לעזאזל המדינה שלו תעביר ליוונים כ־25 מיליארד יורו מכספי המסים שלו, והיווני שעבד כל חייו ושילם מסים וביטוח לאומי לא מבין למה לעזאזל איבד את הפנסיה שלו כדי לקיים מסחר במטבע שהביא את האסון הכלכלי הזה - אז צריך משהו כזה שיאחד את האנשים הקטנים ברחבי אירופה כדי לחזק את הרעיון של היורו. לא הכדורסל יעשה זאת. הוא גם לא ניסה.