ליגת הכדורסל חולה

לקראת שלבי הסיום של עונת 2009/10 בליגת העל בכדורסל קשה לפספס את קולות הביקורת שנשמעים על מצב הענף.

החוק הרוסי מותקף; ריבוי הזרים מושמץ; עתיד השחקן הישראלי מעורפל; חלק מהשחקנים צריכים לרדוף אחרי משכורות. לכל זה תוסיפו יחסי ציבור שליליים בדמות כותרות מביכות על שערוריות לא נעימות במהלך העונה, כישלון הישגי של כמעט כל הנבחרות בקיץ האחרון וכמובן השליטה הבלתי מעורערת של קבוצה אחת בצהוב. בסך הכל הכדורסל הישראלי לא מעורר תחושות אופטימיות במיוחד.

אבנר קופל. לצמצם את הליגה יעזור לליגה צילום: בועז אופנהיים

נולדנו אל תוך רעיון היותנו "אור לגויים", אך בספורט הישראלי בכלל ובכדורסל בפרט יש מספיק מקומות שיכולים לשמש "אור ליהודים" דווקא. אחרי הכל, אין כמו מבט החוצה כדי לקבל מעט פרספקטיבה.

ברוסיה הומצא חוק

''בהתחלה הייתי מאוד בעד החוק הרוסי, אבל עם הזמן הבנתי שהוא מגן רק על השחקנים הוותיקים והצעירים לא מקבלים הזדמנות... אם רוצים לקדם גם צעירים, צריך ששחקן אחד יהיה ללא הגבלת גיל והשני עד גיל 25".

סביר להניח שכל אדם שישמיע את הדעה הזו בפרהסיה יזכה למטר קליפות קלמנטינות ולצליבה ב''יציע העיתונות'', אבל את הטקסט הזה כתב דווקא אטורה מסינה בבלוג שלו. כן, כן, מסינה, אחד מגדולי המאמנים ביבשת, שחוזר על דעה זו יותר מפעם אחת.

15 שנה אחרי שעבר חוק בוסמן, הכדורסל האירופי עדיין מחפש דרכים להתמודד איתו. רוב הליגות משנות חוקי זרים כל שנתיים במקרה הטוב, אבל לא תמצאו באף ליגה שפויה חוקים שעוזרים למקומיים כמו החוק הרוסי. הקריאות לצמצם את מספר הזרים מנותקות מהמתרחש בחוץ. הרי בספרד, ליגה שבה קבוצה יכולה לשתף בכל משחק 7 לא מקומיים, מצליחים ליצור ליגה איכותית עם אולמות מלאים ושחקנים ששווים ביחד אלופת עולם, אלופת אירופה וסגנית אולימפית.

הטענה על חילופי הזרים התכופים כתופעה שיוצרת ריחוק מהאוהדים היא נכונה אבל לא ממוקדת. הבעיה היא לא ברכבות זרים אשר מתנהלות במהלך העונה. הבעיה העיקרית היא המחסור בהמשכיות מעונה לעונה. מחסור זה מונע את היכולת להזדהות עם השחקנים, זרים וישראלים, כי הזדהות נוצרת רק כאשר יש המשכיות במקביל להצלחה. אי אפשר להזדהות עם שחקן שלא נשאר לכמה שנים. שחקן שמצליח והולך נותן את ההרגשה של "שכיר חרב" גם אם הוא יודע לשיר את "התקווה". האוהד רוצה להזדהות עם הצלחה, ורק במקרים מאוד ספציפיים ייקשר לשחקן עם אופי מיוחד, אבל ליצור הצלחה כשבונים את הקבוצה כל שנה מחדש זה עניין מסובך.

סמי בכר, שופט וזר שבטח כבר החליף כמה קבוצות. חלק מהבעיות צילום: טל שחר

זה לא עסק

ספורט פופולרי חי על תחושת ההזדהות של האדם הפשוט. אף שהרוב המוחלט של האנשים לא מסוגל לבצע אחוזון מביצועי השחקן הכי מוגבל, זה לא ימנע מהם את התחושה שהם יודעים יותר טוב מה הוא היה צריך לעשות. אנשים שאינם יודעים להבדיל בין יותר מצמד סוגי הגנה, עדיין יחושו ביטחון מוחלט בצדקתם בכל הנוגע להחלטות שהמאמן היה צריך לקבל. זה חלק גדול מאוד מהקסם. הבעיה מתחילה כשהתחושה הזו, שעושה חסד לאוהד, מחלחלת גם לקבלת ההחלטות של ראשי הקבוצה הלא מוסמכים.

בכדורסל הישראלי לא תמצאו באף קבוצה, למעט בני השרון, ג'נרל מנג'ר אשר אחראי לשלב בין הצד המקצועי לצד הניהולי של המועדון. לא תמצאו ספורט דירקטור אשר יתווה דרך ויוביל חזון. גם סקאוטים, שיסייעו להקטין את בזבוזי הכספים על החתמות לא נכונות, לא בנמצא. במשרד מסתובבים מעט אנשים, שמנסים לחלוש על תחומים לא להם. בסופו של יום בצד המקצועי/ניהולי הקבוצה כולה בידיים של המאמן, אשר מוביל את הספינה, בצדק גמור מבחינתו, על פי הקונספט שהוא חייב לנצח במשחק הבא כדי לשרוד. אין מבט של שלושה משחקים קדימה. הס מלהזכיר את העונה הבאה.

מקום שבו אין חזון ואיש מקצוע אשר יתווה תוכנית לטווח ארוך, הסיכוי שיצליח קלוש.

בשנה הבאה

בכדורסל הישראלי אין את המושג "בשנה הבאה". קבוצות מסיימות את העונה בלי ידיעה מה הולך להיות בעונה העוקבת. הפועל ירושלים התחילה לבנות את הסגל בקיץ הקודם רק באוגוסט כי עד שהגיע הברזילאי החביב, לא היו שקלים בקופה. בקיץ הקרוב זה לא צפוי להשתנות. ג'ף רוזן עושה דברים יפים בחיפה, אבל בשום שלב אף שחקן לא הוחתם ליותר משנה. תסיקו לבד מאיזו סיבה. זהו צמד הקבוצות הכי "יציב" לכאורה שיש בליגה מבין הטוענות לכתר.

גרוע מכך, שליש מהקבוצות בליגה מקוששות בקושי רב את תקציב המינימום, ולעתים נעזרות בקריצה. בצדק, גם מעבר לספורטיבי, הן סיימו את העונה בשליש התחתון של הליגה. קבוצות אשר לא מצליחות לשלם משכורות לשחקנים, ורק מתעסקות בהישרדות כלכלית, בוודאי שלא יהפכו את משרדיהן למקום אשר עומד בסטנדרטים של עסק לכל דבר ועניין. כמה עתיד יש בעסק אשר כל שנה מחדש מנסה להבין איך לשרוד?

החשיבה של המינהלת להכיל בליגה קבוצות עם קהל אוהדים (חולון) או מהפריפריה (נהריה) היא כמובן נכונה. הליגה רק תרוויח אם יהיו עוד קבוצות בליגת העל עם קהל (הפועל תל אביב) או מהפריפריה (באר שבע, אילת), אבל גם אם אתה מייצג ציבור חדש או קהל אוהדים גדול, זה לא הקריטריון הראשון. קודם כל צריך להוכיח יכולת ניהול גבוהה, וזה עוד לפני הטיעון המקצועי, שאומר כי בליגה שבה מספר השחקנים האיכותיים נמוך ככל שיהיו פחות קבוצות, כך יהיו יותר שחקנים איכותיים בכל קבוצה. הליגה צריכה לפתוח את השערים, ואף להעניק כרטיס חופשי, כפי שעושים בגרמניה, לקבוצות אשר מחזיקות במודל ניהולי נכון ובתקציב ראוי.

צמצם, צמצם

כלומר, יש לצמצם את הליגה. כן. בליגת הכדורסל הישראלית קל למצוא קבוצה בלי חזון וניהול נכון אשר מנסה כל שנה מחדש לשרוד ולא יכולה להשאיר שחקן מעבר לעונה אחת. כשאין המשכיות אין הזדהות ויותר קשה להצליח. אין הצלחה והזדהות, אין צופים ורייטינג. אין צופים ורייטינג, יש פחות הכנסה מכרטיסים ופרסום. פחות הכנסה משמע תקציבים נמוכים ואיחור בתשלום המשכורות. עסק שלא מצליח מקצועית, ניהולית וכלכלית הוא לא סקסי למשקיע מבחוץ, כי הרבה יותר קל למשוך מפרסמים ופילנתרופים להצלחה מאשר לעסק שממותג ככישלון מקצועי וניהולי גם יחד. באין עזרה מבחוץ ממשיכים לנסות לשרוד כל שנה מחדש, ואין זמן לפתח את הצד העסקי.

פחות קבוצות לא רק מאפשר להן להיות איכותיות יותר, אלא גם מקטין את מספר האופציות שיש לשחקנים לעבור מצד לצד. שחקנים לא עוברים, אפשר ליצור יותר הזדהות. יש יותר הזדהות ויותר איכות, יש קהל ורייטינג, ואיתם מגיעים מפרסמים. איתם מגיע עוד כסף. כשיש כסף, לא מתעסקים בהישרדות אלא אפשר גם להסתכל לעתיד. אם מסתכלים לעתיד, אפשר להחתים שחקנים לטווח ארוך ולשלם משכורות ליותר אנשים שיהפכו את העסק למקצועני עוד יותר.

הרעיון הוא לגרום לאנשים באילת לראות איזה יופי של מוצר יש בחיפה, מספיק יפה כדי לגרום להם לרצות אחד כזה. כשבאילת רואים מה קורה בעפולה, זה לא מביא חשק לאף אחד להיכנס להרפתקה כזו. ככל שיהיו פחות מקרים שבהם קבוצות כמו עפולה ונהריה לא משלמות משכורות לשחקנים, כך יגדלו הסיכויים שאנשים טובים במקומות הנכונים ירצו לקחת חלק בחגיגה. כדי שלא יהיו עפולה ונהריה בליגה, צריך להקשיח את תנאי הקבלה.