איך הנבחרת תסב לנו גאווה?

1. בשבת האחרונה קיימה ספורטפייב, שותפת השיווק של התאחדות הכדורגל בישראל, הפנינג למשפחות של ספונסרים פוטנציאלים באיצטדיון רמת גן. היה זה אירוע ראשון מסוגו בישראל, שאיפשר למשפחות של משקיעים פוטנציאלים ליהנות ממתקני שעשועים, מהדשא המשובח, ממשחקי כדור ומאוכל.

אחד השיאים של יום הכיף היה ביקור בחדר ההלבשה של הנבחרת. אפילו ההורים התרגשו. ואולם ההתרגשות הגדולה באמת ניכרה כאשר כוכבי "ארץ נהדרת" עלו

בניון. הדרך חשובה מהתוצאה צילום: טל שחר

למגרש למשחק ראווה מול שחקני הנבחרת לשעבר. רוב הילדים בכלל לא ידעו שאלי אוחנה, טל בנין, אלון חזן, מוטי איווניר או בוני גינזבורג היו שחקני נבחרת. חלקם הכירו אותם בגלל מהופעתם כפרשנים בטלוויזיה.

לא היה צריך לעשות סקר כדי להבין שטל פרידמן ואיל קיציס מרגשים את הילדים יותר מגדולי שחקני הכדורגל הישראלים. ההתאחדות לכדורגל צריכה להיות מודעת לכך. הקמת מוזיאון, סוג של היכל תהילה, לכדורגל הישראלי תוכל אולי לסייע בבניית מסורת ותרבות כדורגל. מה שנקרא: בשנה הבאה ברמת גן הבנויה.

2. באותו יום ניתן גם היה לקבל חוות דעת על הנבחרת מבכירי השיווק בישראל. "זה רעיון טוב, נחמד", אמר בכיר מתעשיית המזון על יום הכיף באיצטדיון רמת גן. "אבל זה לא ישנה אסטרטגית את המדיניות שלנו בתחום חסות הספורט. אנחנו מתרחקים מזה". מה יגרום לכם כן לשים את הכסף? "עוד אירועים כאלה, אולי - והכי חשוב: שהשחקנים של הנבחרת פשוט יתנו את הכל. שכולם ויראו את זה".

3. ספורטפייב וההתאחדות לכדורגל מתקשים לגייס ספונסרים לנבחרת לקמפיין הנוכחי. "שוב אותן נבחרות, שוב אותם פרצופים, שוב אותם הפסדים", אומרים הספונסרים הפוטנציאליים. "אם נעלה, אז אתם מלכים - עבור סכום לא גבוה מדי", אומרים בהתאחדות ובספורטפייב לספונסרים הפוטנציאלים. "אבל לא תעלו", סוגרים הספונסרים את הדיון.

גם בשיחות עם גורמים בעולם הטלוויזיה חוזר עניין ה"אבל אתם לא תעלו". חוזי החסות וזכויות השידור בעצם מצביעים על העניין בנבחרת. והנבחרת מעניינת רק כשהיא מצליחה. ומאחר שבאופן לא ברור הוחלט שהצלחה היא עלייה לטורניר גדול, הנבחרת לא מצליחה כבר יותר מ-40 שנה. מה שמביא בהכרח לירידה בעניין כי "בכל מקרה לא נעלה". זה לא צריך להיות ככה. הנבחרת אמורה לעניין מפני שהיא הנבחרת. מפני שהשחקנים הטובים במדינה "נותנים את הכל". היא אמורה למלא איצטדיונים ולמשוך ספונסרשיפ מהחברות הגדולות ביותר בזכותה ולא בגלל היריבות.

4. איך זה יכול לקרות? רק על ידי גיבוש זהות הכדורגל שלנו. האנגלים יודעים מי הם בכדורגל - הם יודעים איזה כדורגל הם אוהבים ויודעים מה הם רוצים מהשחקנים שלהם. גם הברזילאים יודעים מה הם רוצים לראות מהנבחרת שלהם. גם ההולנדים. גם הקרואטים. גם היוונים. הם יודעים שהכדורגל של הקבוצה שלהם יהיה מגעיל, אבל לפחות הוא ייצג ערכים יווניים, שלא לומר ספרטניים, שניתן לשאוב מהם השראה.

מה הישראלים רוצים מהנבחרת שלהם? רק עלייה לטורניר גדול? זה המתכון לכישלון מקצועי, שיווקי, תרבותי, ערכי. "אם מה שישנה לכל מאמן זה רק הניצחון, אז אף אחד לא ייהנה מהמשחק", אומר סזאר לואיס מנוטי, שזכה כמאמן נבחרת ארגנטינה במונדיאל 1978. "האם לא צריך לחשוב יותר על מה שאנחנו נותנים לשחקנים, לאוהדים? אני רוצה לנצח, אבל יותר חשובה לי הדרך שלי".

המאמנים האחרונים של הנבחרת האמינו שהדרך לא חשובה, שמה שחשוב זה הניצחון. הם נשארו קירחים מכאן ומכאן. "הדרך לא חשובה, העיקר הניצחון", אמר עומר גולן בקמפיין האחרון. אבל אם הדרך לא חשובה, אז מה יישאר לנו אם שוב לא נשיג את התוצאה הרצויה?

5. "הכדורגל - אולי יותר מאשר ארכיטקטורה, ספרות ומוזיקה - מלמד על החברה שממנה הוא בא", טוען ג'ונתן ווילסון, שכתב את התנ"ך של הטקטיקה, Inverting the Pyramids . זה מאחר שבניגוד לספרות וארכיטקטורה, הכדורגל פונה לכולם, כולם יכולים לעסוק בו - לשחק או לדבר עליו. הוא מוסיף ש"הכדורגל יכול להראות לנו מי אנחנו או שהוא יכול להעניק לנו השראה, להציג לנו את מי שהיינו רוצים להיות". נבחרת הכדורגל של ישראל משחקת בשנים האחרונות כדורגל חרדתי, ציני, לא יוזם, חפיפניקי, אופורטוניסטי - האם זה מלמד משהו על החברה הישראלית? האם אלו ערכים שספונסרים רוצים להיות מזוהים איתם?

6. המשימה של ההתאחדות לכדורגל ושל לואיס פרננדז (אם הוא לא יעזוב לאור בעיות שהתגלו בחוזהו) בשנה ה-63 לעצמאות ישראל היא סוף סוף למצוא את זהות הכדורגל של הנבחרת. נבחרת הכדורגל של ישראל לא צריכה לשים מראה מול הפנים של החברה. זה מדכא. הנבחרת צריכה לשחק עם תחכום, חוצפה, כושר אלתור, קשיחות, יצירתיות. היא גם צריכה להראות יוזמה, תעוזה והתלהבות. בקיצור, כדי להצליח היא פשוט צריכה להתחבר לתכונות שהישראלים גאים בהן.