כדורגל כמו שכדורגל צריך להיראות

המקום: אצטדיון טדי. המאורע: משחק עלייה של הפועל קטמון מליגה ג' לליגה ב'. סליחה. אסור היה לקרוא לזה "משחק עלייה". אוהדי הפועל קטמון זוכרים את הקבוצה שלהם מפקששת משחקי עלייה בעבר. הם לא רצו "לפתוח עין".

בכל מקרה, המשחק היה אמור להתחיל בשלוש. שריקת הפתיחה נדחתה בעשר דקות בגלל לחץ בכניסה - 2,000 אוהדים בפנים, עוד כ־2,000 חיכו בחוץ. להזכירכם, ליגה ג'. כן, כ־4,000 איש באו למשחק העלייה של הפועל קטמון מול בית"ר אשקלון. זה קהל גדול יותר משל רוב משחקי ליגת העל.

הפועל קטמון היא קבוצת האוהדים הראשונה בישראל. בהיסטוריה הקצרה שלה היו לה יותר בעיות מהישגים. עדיין, לפי אוהדים ובעלי מניות, יש ריחוק מסוים בין האוהדים לקבוצה. זה בגלל שכולם אהדו את הפועל ירושלים המקורית (הפועל סא.ד.ר לפי לשון אוהדי הפועל קטמון), וחלק עדיין לא מחבקים את הקבוצה החדשה שנוסדה ב־2007 על ידי אוהדים, שמאסו בניהול השערורייתי והמושחת של ויקטור יונה ויוסי סאסי. לשם ההבהרה: ס.א.ד.ר זה שם החברה של סאסי והספונסרית הראשית של הפועל ירושלים, שנמצאת בתחתית הליגה הלאומית (אגב, אוהדי הפועל קטמון מכנים את הפועל ירושלים בכדורסל "הפועל מגדל", על שם הספונסר הראשי שלה - קטע כזה).

נחזור ליום שישי: האווירה באצטדיון ראויה למשחק בליגה הבכירה ביותר בישראל: דגלי ענק, קונפטי, הפנינג. הרבה נשים. הרבה מאוד ילדים. הרבה מהילדים מהיוזמה החברתית של המועדון - "ליגת השכונות" - הגיעו גם. הצבע השולט הוא אדום. יש גם כמה סלבריטאים - יונתן כהן, גיא לרר, חיים ברעם, ויצמן מ"עניין של זמן" (זה עם התלתלים) ואילן גילאון - נו, ליגה ג', אתם יודעים. ויש נקניקיות, ארטיקים וקולה חסרת טעם. כמו בליגה של הגדולים. ויש גם שירים. אח! איזה שירים: "הפטיש, המגל והאינטרנציונל/ החולצה האדומה והשנאה למנורה" או "הולך איתך בליגה ג'/ הולך איתך עמוק בחרא/ עם צעיף דגל וחולצה של צ'ה גווארה".

הקומוניזם אולי מת אבל לא בטדי. לא ביום שישי. לא בליגה ג'.

אוהדות הפועל קטמון באצטדיון טדי. הפנינג עם יותר מ-4,000 אוהדים ביציע צילום: מיכל פתאל

הערכים משחקים תפקיד ראשי

דפנה גולדשמיט (דפס) מתרגשת. היא לא מצליחה להסדיר את הנשימות שלה. היא קטנת ממדים ואנרגטית. היא בת 24 ועובדת בהייטק. אל תצפו לראות הרבה טיפוסים כמוה במגרשי הכדורגל בישראל. לטדי הגיעה שלוש שעות לפני שריקת הפתיחה, כדי לקשט את האצטדיון עם חבריה.

סבא היה דן הורוביץ ז"ל. הוא היה עיתונאי, אינטלקטואל ציבורי ומחשובי חוקרי החברה והפוליטיקה הישראלית. הוא היה אוהד שרוף של הפועל ירושלים, חבר הנהלה וגם חבר בהתאחדות לכדורגל, ואפילו מאמן למשחק אחד - משחק העלייה ב־1957 - שבו הכניס צעירים להרכב, והם גמלו לו בניצחון הקריטי. את החיידק העביר גם לנכדה - היא מטורפת על כדורגל, במובן הכי חיובי של המילה. והפועל בשבילה זה יותר מסתם קבוצה. היא אחת מהאחראיות לגיוס כספים וספונסרים, והיא עושה עבודה לא רעה בכלל. וזה למרות שבשבילה, ובשביל מנהלי הקבוצה, לא כל ספונסר ראוי, לא כל שיתוף פעולה מתקבל על הדעת.

הערכים כאן משחקים תפקיד חשוב. חשוב מאוד. זה אולי תמים, אבל זה יפה. כל כך יפה. והכל נעשה בהתנדבות. כל מי שעובד בהנהלת הקבוצה עושה זאת בהתנדבות. לאורך המשחק היא מעדכנת את הטוויטר שלה ושל הפועל קטמון על כל אירוע שמתרחש על הדשא.

.

הספונסרים הופכים לאוהדים

לפועל קטמון יש התקציב הגדול ביותר בליגה ג' - בערך 400 אלף שקל. הוא בנוי בעיקר מחסויות ומספונסרים (אחד מהם הוא בני סיוון, מנכ"ל GTI, שהפך מאוהד בית"ר לאוהד הפועל קטמון). וכמובן מדמי מנוי - כ־400 חברים שילמו דמי "בעלות" - כ־500 שקל כל אחד. הקבוצה רמסה את הליגה בדרך לליגה ב'. אבל לפני כן היה צריך להשיג מינימום תיקו מול בית"ר אשקלון כדי להבטיח עלייה לליגה ב'. אורי שרצקי, אחד ממייסדי הפועל קטמון, ביקש מהאורחים מהדרום שישחקו בלבוש צהוב־שחור, הצבעים של בית"ר ירושלים כמובן. האשקלונים עשו זאת בשמחה. וגם את שער היתרון שלהם הם כבשו בשמחה. ואוהדי הפועל התחילו לדבר על מקרה "רעננה".

אז, ב־2003, ירושלים היתה צריכה לנצח ברעננה כדי לעלות לליגת העל. הם הפסידו כמובן. למחצית השנייה ביום שישי עלו שחקני הפועל ירושלים ואוהדיה בחרדה גדולה, כשהתוצאה 0־1 לאורחים. אבל הם לא הפסיקו לשיר ולעודד: "תבקיעו בבקשה!", נשמעה קריאה של ילדה קטנה ביציע. זה היה המשחק הראשון שלה.

אמיר גולה, לשעבר קפטן הפועל ס.א.ד.ר והיום קפטן קטמון, כינס את השחקנים לשיחה קצרה בחצי המגרש. מה שהוא אמר כנראה עזר, או אולי זו היתה קריאת הקרב החמודה של הילדה. קטמון עלתה במוטיבציית שיא וניצחה 2־1. העלייה הובטחה והחגיגות התחילו, כולל חולצות על העלייה עם הכיתוב "champions" ושמפניה. ליגה ג', להזכירכם.

את החגיגות המשיכו בדרך ל"סטאר־דאסט", פאב קטנטן של אוהדי הפועל בלב העיר. אוהד צעיר הציע: "יאללה, בוא נחגוג עם שריפת ההולי־לנד. העם יהיה איתנו". אבל הפועל אף פעם לא ממש רוצה את "העם" בצד שלה. זה לא חלק מהדנ"א שלה, בטח לא של הפועל ירושלים.

תחושת גאווה

הסיפור הוא לא הכדורגל. הכדורגל שוחק ברמה נמוכה מאוד (לאחד השחקנים היו שדיים גבריים לעזאזל!). הסיפור כאן הוא 4,000 האוהדים שהגיעו למשחק עלייה של ליגה ג'. הם לא הגיעו ליהנות מהכדורגל המשובח וגם לא בגלל ממדי ההישג, אלא בגלל שזה הישג שלהם ושל החברים שלהם, אלו ששילמו מכיסם כדי להיות הבעלים של הקבוצה.

הם אהדו קבוצה שפעם היתה רק "הפועל ירושלים" ועוררה תחושת גאווה עד שהשתלטו עליה שני "בעלים" שהכניסו אותה לבור מקצועי וכלכלי נורא. כמובן שהפועל ירושלים המקורית לא ממש קיימת ללא האוהדים. מדי פעם מגיעים כמה עשרות אוהדים בודדים למשחקיה, אבל היא מנותקת לחלוטין מהערכים שפעם ייצגה.

האוהדים שעזבו כמחאה והקימו את קטמון כמהים לאיחוד עם "הבית", אבל סביר להניח שזה לא יקרה. חובות, תסבוכות ועוד ימנעו את זה - כפי שמנעו זאת בשנה שעברה. ובכל זאת, הם רוצים לחזור ולהיות הפועל ירושלים. "להפועל ירושלים יש המון היסטוריה, היסטוריה שלנו, היסטוריה שאנחנו רוצים. קטמון זה הבית הזמני, אבל לצערי ההום בייס עדיין שם", אומרת דפס.

אבל הקבוצה החדשה שלהם, זו של האוהדים - זו שתמיד תהיה של האוהדים - מעוררת תחושת גאווה, תחושת אחריות משותפת, תחושת קהילתיות שאין כמוה בליגת העל. תחושה זו דווקא כן קיימת בליגה ב' - היכן שמכבי קביליו יפו משחקת ומביאה אלפים למשחקים. וכן - גם בגרמניה, שם על פי חוק, לפחות 50% מכל קבוצה חייבת להיות בבעלות האוהדים. ובכלל, בכל מקום שהאוהדים הם גם הבעלים.

"האוהדים הם החיים. האוהדים הם הכדורגל", אומר מישל פלאטיני, נשיא אופ"א והבוס של אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל בישראל. הגיע הזמן שבישראל 2010 יותר אוהדים ייקחו חלק פעיל בניהול הקבוצה שלהם. הגיע הזמן שהרשויות יעזרו להם לעשות זאת. אם זה יקרה, כל משחק יכול להיות כמו החוויה ביום שישי בטדי.