לבי במערב: מדוע מסלולי הפורמולה 1 עוברים למזרח הרחוק?

קידמה ללא התנגדות היא בגדר מדע בדיוני. תמיד קל לקטלג כשמרן או פרימיטיבי את מי שלא מוכן לשנו , אפילו כשהדובר רהוט, מנומק וכן. אך חשיבותם הגדולה של אותם חובבי מסורת איננה בבלימת הקידמה אלא בריסונה. כי כשהמהירות גבוהה, זה ברור, קשה לחמוק ממכשולים. אנשי פורמולה 1, שיודעים דבר או שניים על מהירויות גבוהות, נמצאים נכון לעכשיו על המסלול המהיר לזניחת המסורת בחיפוש אחר הדולר הבא - ויש כבר מי שקוראים להיזהר.

המכונית של שומאכר ברחובות קואלה לאמפור. מלזיה משלמת כ-45 מיליון דולר כדי להביא את הקרקס המוטורי אליה צילום: איי פי

הכל בגלל הטבק

הסבב, שנוסד ב־1950, התנהל במשך עשרות שנים בטווח שבין מרכז אירופה לארצות הברית. 80% מהמירוצים התקיימו במדינות המפותחת - וההישענות על הקהל האירופי הספיקה כדי שהסבב יגלגל מיליארדרים וייהפך לשם עולמי. כשהאיסור על פרסום מוצרי טבק, שתפס תאוצה ברחבי אירופה בסוף שנות התשעים, חבר לסטגנציה של כמה שנים בהכנסות, לירידה ברייטינג ולהתעוררותם של שווקים חדשים באסיה, נכנס הסבב לעידן של גילוי עולמות.

וכך, אף שהענף ביסס את מעמדו בזכות שנים ארוכות של בניית מסורת, קהל אוהדים נאמן ודילוג בין מסלולים רוויי היסטוריה ברחבי אירופה הקלאסית, לא נותרה לו ברירה אלא לארוז את כל הציוד פעם אחר פעם ולהביא את הקרקס הנודד שלו לכל קצוות תבל, הרחק מערש הולדתו ביבשת הישנה. ולמנהלי החשבונות היו רק דברים טובים לומר על כך.

למשל: כדי לארח השנה את הגרנד פרי של מלזיה, הממשלה המקומית משלמת לפורמולה 1 כ־40 מיליון דולר - פי ארבעה ממה ששילמו עד לפני כמה שנים בעלי המסלולים הוותיקים באירופה. הצלחת המירוץ במלזיה הביאה לעוד ועוד הצעות מאסיה. ב־2004 הצטרף גם הגרנד פרי של סין לסבב, ושנה לאחר מכן גם טורקיה נהנתה מהפתיחות החדשה הזאת של פורמולה 1.

ההכנסות הכוללות של קבוצות הסבב גדלו בכמעט 50% מאז תחילת העשור, והרייטינג חזר להציג נתונים בירוק. הקבוצות האירופיות, שנאלצו להוציא הרבה יותר כסף על שינוע כליהן לסופי שבוע במזרח אסיה, עשו זאת ללא התנגדות, והקהל החדש קיבל אותן בשטרות שלופים.

כמו הגלייזרים

הבעיה הגדולה: הכל השתנה מהר מדי. בשנים האחרונות יותר אנשים חשים כי בעתיד הקרוב עלולה פורמולה 1 לחוות זאת על בשרה.

האירוע שהאיץ את ההתרחבות של הסבב לאסיה לכדי רמה של שיגעון היה רכישת פורמולה 1 על ידי קרן ההשקעות CVC. ב־2007 השתלטה CVC על ה־F1 בעסקה ממונפת במיוחד והכניסה את הסבב לחובות. בעצם CVC עשתה לסבב מה שמלקולם גלייזר עשה למנצ'סטר יונייטד, והחוב שניצב כעת בפני 1F גרופ עומד על כ־2 מיליארד דולר. הצורך הדחוף במזומנים הוא שדחק בשנים האחרונות את הפורמולה יותר ויותר אל זרועות האסיאתים, ועוד יותר אל מחוץ לבית שלה באירופה.

העונה כבר נמצאים בלו"ז לא פחות משבעה מירוצים אסיאתיים לעומת שמונה באירופה הקלאסית. מלבד זאת הצטרפה גם קבוצה מלזית ובעונה הבאה יהיה גם גרנד פרי בהודו - מה שישווה את מספר המירוצים המתקיימים באסיה לזה שבאירופה. כך שהרבה מדינות אסיאתיות עם מסורת מצומצמת מאוד של ספורט מוטורי משתתפות בחגיגה. הן נהנות מההכנסות שמניבים המירוצים הקרובים לבית ומתמיכה הולכת וגדלה של קהל מקומי, וחולקות בעוגה עם אירופה - שאט־אט נדחקת הצדה. החברות החדשות מרוויחות גם סטטוס וגידול בהכנסות מתיירות. CVC סופרת את הכסף.

ב־2007 ההכנסה הממוצעת מכל אחד מ־17 המירוצים - שמועברת ישירות ל־1F גרופ ולא לקבוצות - עמדה על 217 מיליון דולר, מספר הגבוה בעשרות מיליונים לעומת סוף העשור הקודם. אלן סוויצר, מנהל במחלקת עסקי הספורט של דלויט, אמר אז כי "הפורמולה 1 רושמת מספרים נאים, ועם ההתרחבות לאסיה המספרים האלה אמורים עוד לגדול". סוויצר מתכוון גם להכנסות שבכדורגל אנחנו קוראים להן "הכנסות יום משחק", שכיום מהוות רק כ־10% מסך ההכנסות של המירוצים (נמוך משמעותית משיעורן במשחקי כדורגל). בעוד באירופה כבר לפני עשור הרגישו שתחום זה הגיע למיצוי הרי שעבור האוהד האסיאתי החוויה החדשה מצדיקה גם בזבוז גדול יותר.

אז מה רע בעצם?

אז מה לעזאזל כל כך רע בזה? הקהל האירופי עלול לראות בקרוב את הסבב שלו נערך רובו ביבשת אחרת, במרחק אלפי קילומטרים ובשעות שידור שונות ממה שהתרגל לאורך 60 שנה. קרולין ריד וכריסטיאן סילט, מחברי הספר Formula Money, הביעו דאגה מהמצב כבר לפני שנתיים: "הפורמולה תמשיך ותתרחב ותלך עוד ועוד מזרחה בחיפוש אחר מקסום ההכנסות כדי שתוכל להחזיר את החוב. עם זאת, הפורמולה 1 חייבת לדאוג לא לאבד קשר עם המקורות ההיסטוריים שלה".

ועד ש־1F יקשיבו לריד ולסילט, הקבוצות האירופיות עלולות להיות מספיק ממורמרות כדי לשאול את עצמן מה הן בכלל עושות בסבב שהוא ברובו אסיאתי.

הסיבות להתמרמרות: האחת, הטיולים למזרח הרחוק מגדילים מאוד את הוצאות השינוע של הקבוצות האירופיות. השנייה, האוהדים במסלולים החדשים מייצרים לקבוצות הוותיקות פחות הכנסות "יום משחק" ממה שהאוהד האירופי מייצר להן. והשלישית, בשביל לקיים עוד ועוד מירוצים באסיה צריך לזנוח עוד ועוד מסלולים ותיקים ואהובים באירופה, ואיתם גם את הקהל האירופי. על כל המשתמע מכך.

השורה התחתונה היא שהקבוצות, האוהדים, המסלולים והמדינות, שב־60 השנים האחרונות הפכו את פורמולה 1 למה שהיא, עלולים בקרוב מאוד להרגיש שמישהו חוגג על חשבונם. ובעידן שבו הקבוצות הגדולות מאוגדות בגוף חזק כמו FOTA - שכבר הספיק לאיים בפרישה מפורמולה 1 כאשר ניסו לכפות על הקבוצות תקרת שכר (שמטרתה לאפשר כניסת קבוצות חדשות) - יכול מאוד להיות שהרעיון להקים סבב אירופי מתחרה ייראה הגיוני לגמרי. אם הקבוצות הגדולות ירגישו שהסבב בורח להן מהידיים, ושיותר מדי אנשים אחרים מרוויחים יותר מהן מכל דולר חדש, הן לא יהססו להפעיל את כוחן שוב.

ק"ס לואיס, מהקולות הגדולים של השמרנות המרסנת, כתב ב־1943 כי בשם הקידמה "אנו מסרסים ואז מבקשים מהמסורסים להיות פוריים". פרארי ומקלארן עדיין פוריות. אבל יש סיכוי טוב שאם הבריחה מזרחה תמשיך בקצב הנוכחי, הן יחליטו לקחת צעד אחורה ולהשיב עטרה ליושנה. וזה לא מדע בדיוני.

כמה משלמים בכל מסלול?

מונאקו

0 יורו. בעיקר בגלל היוקרה הרבה שבאירוח המסלול ברחובות הנסיכות

איטליה

4.7 מיליון דולר (נכון ל-2008)

מלזיה