מה שבעלי הקבוצות לא מבינים

קראתי סיפור על בר ספורט בבוסטון שמוכר "מנויים". הסיפור, שהביא דארן רובל מ-CNBC, הוא על הבר ספורט של ג'רי רמי ספורטס הממוקם ליד פנוויי פארק, מגרשה הביתי של בוסטון רד סוקס.

הבר מוכר מנויים לשולחנות בימי משחק בעונות הבייסבול עבור 500 דולר לעונה.

מנוי דומה למשחקים של ניו אינגלנד פטריוטס ובוסטון סלטיקס עומד על בין 250 דולר ל-350 דולר.

כלומר אפשר לקנות "מנוי" כדי לשבת בפאב ולראות את הקבוצה האהובה עלייך.

"בדרך כלל הפאב מלא לפני המשחק ואחרי המשחק", הסביר מנהל המסעדה ג'ון מאסקיה. "זה מבטיח שהפאב יהיה מלא במהלך המשחק".

500 דולר אולי נראים כמו משהו שקשה לבלוע אבל הם מעניקים לקונה המנוי גם 25 דולר הנחה בכל ארוחה. כלומר, אם אתה בא ל-20 משחקים בעונה אז אתה מקבל את הכסף שלך חזרה.

עד כה מכר הבר 170 מנויים. חברה מסחרית רכשה 50. מדובר על הצלחה אדירה, שינסו כעת לחקות בניו יורק ושיקגו.

כשקראתי את הסיפור הזה, נזכרתי בתלונה של חבר, אוהד הפועל תל אביב שמגיע לרוב המשחקים של הקבוצה. "אין לי שום מקום מסביב לבלומפילד שאני יכול לשבת בו ולשתות בירה לפני המשחק. אני צריך ללכת לפלורנטין בשביל זה", התלונן. "למה אני צריך ללכת כמה קילומטרים בשביל בירה לפני משחק למה?".

בר ספורט זה לא רק עניין של בירה שלפני משחק. זה עניין עמוק יותר. עניין של התחברות לקהילה – קהילת האוהדים של הקבוצה שלך.

זו תחושה מאוד נעימה שאנשים ישלמו כדי לקבל אותה אפילו אם היא לא באצטדיון. לא סתם אנחנו יושבים על פיצה עם חברים בערבי צ'מפיונס ליג. כדורגל יכול להיות אחלה "מדורת שבט". מקום מפגש. מקווה מים חברתי בעולם, שמיום ליום הופך ליותר ויותר מנוכר. הקהילתיות הזו, בסופו של דבר, גם מייצרת כסף.

אני משוכנע שרוב בעלי הקבוצות בישראל לא מודעים לכוח הזה. וזה כי רובם לא עושים שום מאמץ כדי לטפח תחושת קהילתיות כזו בקרב האוהדים שלהם.

הם בעיקר מתלוננים על האוהדים הפראיים וחסרי הכבוד שלא מעריכים את הכסף הרב שהם משקיעים בקבוצה. אבל הם מפספסים את העיקר. האוהדים תמיד יתלוננו על הקבוצה שלהם – אפילו אוהדי ברצלונה מתלוננים על השוער שלהם ושחקני החיזוק "הבינוניים" כמו יא יא טורה וזלאטן איברהימוביץ' (!!!) – זה חלק מהאהדה.

אבל השקעה נבונה לא תיתן להם רק שחקנים להתלונן עליהם. השקעה נבונה יותר תהיה בניית מועדון אוהדים ליד האצטדיון – מקום שהם יוכלו לשבת ולדבר על הקבוצה האהובה עליהם ואולי גם לשתות בירה לפני שריקת הפתיחה. למשל (ואגב, לשבח את הבעלים הנפלא שהרים להם בר כה נחמד).

בספרד ישנם עשרות מועדונים אוהדים כאלה לקבוצות הגדולות ונשיאי הקבוצות טורחים לבקר אותם כל כמה חודשים כדי לשמור על קשר עם השטח. פלורנטינו פרס, נשיא ריאל מדריד, נוסע עד לדרום ספרד מדי כמה חודשים כדי לבקר את מועדוני האוהדים של ריאל באזור. רוב האוהדים שם לא יגיעו לסנטיאגו ברנבאו וסביר להניח שלא ירכשו מרצ'נדייז מקורי בחייהם אבל הם צופים בקבוצה שלהם בטלוויזיה כל שבוע. ביחד. מבחינת פרס הם נכס שאין לזלזל בו.

לצערי, בעלי הקבוצות בכלל לא חושבים בכיוון. הם מעדיפים להשקיע בשחקן זר, שעוזב אחרי שנה, או שחקן ישראלי בינוני, שלא ממש משפיע על הקבוצה. הם מעדיפים לזרוק מאות אלפי יורו על שחקן בהשאלה מאשר להשקיע 100 אלף שקל באוהדים – אלו שבסופו של דבר גם יחזירו את הכסף למועדון.