מה טייגר וודס צריך ללמוד מאיל ברקוביץ'?

"אוהד הספורט המושבע שבי רוצה אותך על המסלול רודף אחר המורשת של אגדת הגולף ג'ק ניקלאוס. היצור התחרותי שבי רוצה שתחזור מרוכז יותר ונחוש יותר - ושתזכה בתריסר תארים חשובים נוספים עד גיל 40. אבל אני גם אותו אדם שרצה שמייקל ג'קסון יתעלה מעל אלבומו ת'ריילר".

אילו מילים! ג'ייסון וויתלוק מפוקס ספורטס כתב את המילים הללו למלך החסויות והבגידות במשפחה, טייגר וודס, שהוא גם שחקן הגולף הטוב ביותר בעולם - טוב יותר בעשר רמות מהמתחרים שמולו. וכוחן של המילים מוכפל, כי הן נכתבו לפני ההתנצלות של וודס.

טייגר וודס. משהו בדמעות המחליקות על לחייו שידר לי שהן מחליקות טוב יותר לאחר גילוח עם סכין ג'ילט מקסימום אולטרא יוניברס צילום: אי פי אי

הבעיה מתחילה

והנה טייגר נכנס לחדר. הקומיקאי סטיבן קולבר צחק על מישהו שהוא "מתהלך עם ביטחון עצמי שניתן להסבירו רק על ידי חסויות תאגידיות אדירות" - אבל טייגר צועד ללא לוגואים. המופע מתחיל. בפרק הזמן שבין 0:00 ל־0:10 הוא מתייצב מול העולם בדממה, ואני, כמו וויתלוק, רוצה להאמין לטייגר: שיגיד "כזה אני, ספורטאי, מרוויח יותר ממה שתרוויחו ביחד גם בעוד 300 שנה. יש לכם בעיה עם זה? אל תסתכלו עליי משחק, אל תקנו את המוצרים שאני מפרסם, תחזרו למשרד שלכם ותצללו לאקסל".

הבעיה מתחילה ב־0:11. "בוקר טוב", הוא אומר. משהו בטון אומר לי שיש לו מטען כבד על לבו, ואם אני מכיר את טייגר, הוא מחפש לפרוק אותו באמצעות חסות חדשה.

נרוץ קדימה - 0:40 עד 0:48. "אני רוצה לומר לכל אחד מכם בפשטות ובישירות: אני מצטער מעומק לבי". דומה שהמילים הטובות ביותר להגדיר את המופע של וודס הן "התנצלות תאגידית", שמיד הפכה לכותרת נפוצה בעיתונות של היום שאחרי. באופן אישי, משהו בחדר העיתונות שידר לי ריח חזק מדי של נוזל ניקוי של פרוקטור אנד גמבל; ומשהו בדמעות המחליקות על לחייו שידר לי שהן מחליקות טוב יותר לאחר גילוח עם סכין ג'ילט מקסימום אולטרא יוניברס. ובמהלך הנאום המשמים והצפוי, תהיתי לי האם זו חליפה של נייקי, כחלק מהפנייה של התאגיד החביב הזה לאופנה המחויטת, או שמא נייקי בכלל השהתה את החסות שהיא נותנת לטייגר.

הייאוש ממשיך

0:48 עד 3:26. כאן התייאשתי. רצון הלב להישבר נבלע בפיהוק. הרצון לדמוע טבע בשפשוף העין. שהרי טייגר הספורטאי איננו קיים עוד. הוא התקיים רק כמסלול המראה לדרמה האדירה שנחשפה בחייו האישיים. שום מוסד גמילה לא ישנה זאת. שום ניצחון על המסלול לא ישנה זאת. ויודע זאת כל מי שראה את ההתנצלות שלו, וחש אי־נוחות קשה באיבר הכנות שלו. רגע, אין איזה משחק איפשהו? אה, לא. יש שידור חוזר בערוץ הספורט לאיזה משחק, שממילא לא עניין אותי. כמה טיפש אני שטייגר גרם לי לשכוח כמה רעים שידורי הספורט בארץ. בערוץ 2 מודי בראון, מגיש הכדורגל, מופיע בפרסומת לבנק דיסקונט. אנחה כבדה.

"גרמתי לכם לתהות מי אני, וכיצד יכולתי לעשות את הדברים שעשיתי", אמר וודס (3:26 עד 3:32). אנחנו לא תוהים, טייגר. אנחנו יודעים מה תעשה, כי אנחנו יודעים את המחיר שלך. חיוך עבור נעליים - 40 מיליון דולר לשנה. 20 מיליון אם נרצה לראות אותך שותה משקה אנרגיה. חיוך עבור סכין גילוח - 15 מיליון דולר לעונה. ככה זה - מכרת את נשמתך לתאגידים, לא תקבל יותר ריספקט.

תלמד מברקו!

את הלקח הזה צריך ללמוד כל כוכב. אוהדים מבינים שיש כסף גדול בחסויות, ולפעמים הן מתקבלות בברכה. למה שלברון ג'יימס לא יפרסם את הנעליים שאיתן הוא משחק? מה טבעי יותר שאתלט על, שמרגיש בנוח עם הציוד שבו הוא משתמש, ימליץ עליו? אבל יש גם קו שנחצה כאשר אתה מופיע בכל פרסומת. אז ברור על מה אתה ממליץ לכולם: תעשו כסף מחסויות.

"מה שעשיתי אינו קביל. ואני האדם היחיד להאשים". נמאס לי לחלוטין (4:50 עד 4:56). אמרתי לעצמי, איזה מפגרים האמריקאים האלה. לא רק שאינם מצליחים מלחמות קטנות בעיראק ובאפגניסטן, או לנהל כלכלה בעת משבר, או לעשות את התוכנית "הרווק" כמו שאנחנו עושים - אפילו לעמוד מול מצלמה במסיבת העיתונאים הם לא

יודעים.

אולי על אתר ההסברה החדש לכלול קטע בו ירצו ישראלים לא רק על עובדות היסטוריות כגון עגבניות שרי וההתנחלויות כאבן בניין בתהליך השלום; ואולי הם צריכים ללמוד יותר מאיך לעשות פרסומות של אדם הולך תוך כדי שינה אחרי משקה. אולי טוב יותר שנרצה לאמריקאים האלה איך לעשות מסיבת עיתונאים: במקום לתקוף את אלי אוחנה ואת העיתונות ולהכריז על כשירותו לאמן, מתנצל וודס על חייו האישיים. בושה.