מדוע מתפרקות שושלות ספורט

בעוד עונת הפוטבול מגיעה לשיאה, אמריקה תרותק למסך שבו לא יופיעו השחקנים של ניו אינגלנד פטריוטס, מי שהיו חלק בלתי נפרד מהגמרים האזוריים והסופרבול בעשור האחרון. עם שלוש אליפויות, ועונה אחת מושלמת של 16 ניצחונות ו־0 הפסדים (היחידה בהיסטוריה שעשתה זאת), אין ספק שזו קבוצת העשור בפוטבול.

למרות שינויים דרסטיים בסגל, השיטה שפיתח ביל בליצ'ק, אחד המאמנים הטובים והשחצנים בעולם, הצליחה. בדבר אחד ניו אינגלנד שונה מהשושלות שלפניה - גרין ביי פאקרס בשנות השישים, פיטסבורס סטילרז בשנות השבעים, סאן פרנסיסקו בשנות השמונים ודאלאס קאובויז בשנות התשעים - היא עשתה זאת בתנאים הרבה יותר קשים: בעידן שוק השחקנים החופשיים.

הסגל בספורט המודרני משתנה הרבה יותר מבעבר, אך ניו אינגלנד שרדה אין ספור שינויים בסגל, משום שהיתה לה שיטה: רוב השחקנים שהקבוצה הביאה הם שחקנים מנוסים שהיו מוכנים לוותר על שכר גבוה תמורת הסיכוי הריאלי ביותר של זכייה באליפות. וכך, אף שבסך הכל הקבוצה העמידה תקציבים מפוארים, היא עדיין ניצחה ב־82% יותר משחקים מקבוצות ששילמו סכומים דומים. ואין אינדיקציה חזקה יותר מזו לכוחה של שושלת.

אבל לא עוד. אימפריות נופלות - את המנגינה הזאת כולם מכירים, ומשחק ההפסד לבולטימור נראה יותר כהלוויה מאשר כמשחק פלייאוף. הפטריוטס סבלו מפציעת שחקן ההתקפה המצוין שלהם, ווס וולקר, ובניגוד לשנים עברו, הם נשענים על הגנה צעירה מאוד. אבל תחושת ה"מה אם" מאפיינת נפילה של שושלות - היא מראה שאנחנו, האוהדים, טרם התרגלנו לשינוי העונות.

מייקל ג'ורדן בשיקגו. שש אליפויות בשמונה שנים צילום: mct

מדוע שושלות נכחדות?

בספורט, כמו בחיים, שום דבר לא נשאר לנצח. ומכיוון שבכל מקרה המאמן יפוטר, בואו נציץ בארבע סיבות עיקריות לכך שהמפלצת של אתמול פתאום איננה מפחידה עוד:

1. זקנה ועייפות החומר

קבוצות שלא מרעננות את הסגל, סובלות מתופעה של התקהות הלהב, כפי שקרה לגלקטיקוס של ריאל מדריד ולמילאן הגדולה בסוף שנות השמונים. ברוב המקרים ליבת הקבוצה תישאר, אך בשחקני הדרג השני ניתן לערוך שינויים - להביא שחקנים רעבים יותר, שיוצרים כימיה אחרת ומשאירים את הקבוצה אגרסיבית.

כך, לדוגמה, בקדנציה הראשונה של מייקל ג'ורדן בשיקגו השחקן מספר שלוש היה הוראס גראנט, ואילו בקדנציה השנייה היה זה דניס רודמן. ברצלונה לא מכרה את לב הקבוצה, ליאו מסי, אך את החלוץ אטו החליפה בזלאטן איברהימוביץ', שעבר מהגנות הברזל של האיטלקיות אל ההתקפות המהירות שבספרד, ובמסירות של חבריו לקבוצה.

מי אשם? המאמן/ההנהלה

מה עושים? מפטרים את המאמן. לא נותנים חוזים שמנים לשחקנים מהדרג השני. עושים טרייד כשערך של שחקן בשיאו.

2. חלופת העונות

קורה גם שקבוצות מוכשרות לא עושות את ההתאמה לסגנון משחק חדש. כך הלייקרס והסלטיקס ששלטו ללא עוררין ב-NBA בשנות השמונים, ניגפו בפני דטרויט של אייזאה תומאס ושיקגו של ג'ורדן, שמשחקן התבסס על סופרסטאר דומיננטי והגנת ברזל. קשה ללמד סופרסטארים כמו מג'יק ג'ונסון ולארי בירד טריקים חדשים כשהם מעבר לגיל 30.

מי אשם? המאמן

מה עושים? מפטרים את המאמן. שולחים את הכוכב המזדקן בטרייד לקבוצה כמו הניקס, ומקבלים כישרון צעיר ובחירות עתידיות בדראפט.

3. אגו

אגו הוא מה שפירק את שושלת הלייקרס מתחילת העשור הקודם. קובי בראיינט לא רצה יותר לנגן כינור שני ואילץ את הנהלת הקבוצה לשלוח בטרייד ענק את הכוכב המבוגר יותר - והדומיננטי יותר באותה תקופה - שאקיל אוניל, למיאמי. שילוב האגואים הענק של פיגו, רונלדו, בקהאם זידאן וראול היה בין הסיבות שהובילו לנפילת קבוצת הגלקטיקוס של ריאל לפני חמש שנים. אגו אינו תמיד של השחקנים – האגו של המנג'ר אלכס פרגוסון עלה למנצ'סטר יונייטד בדיוויד בקהאם.

מי אשם? פרויד

מה עושים? קודם כל מפטרים את המאמן. בודקים מי שווה יותר לקבוצה (לפי תרומה על המגרש ובכיס, ולפי גילו) ומשתדלים לרצות אותו. אם אי אפשר, ראו את פתרון חלופת העונות כמתאים גם לכאן.

4. כסף, כמובן

כסף הוא מפרק השושלות המהיר ביותר. כל אוהד ישראלי מכיר את זה: ביום בהיר אחד מודיע הבעלים האוליגרך/האמריקאי/המשקיע האסטרטגי שנמאס, ושממחר מקצצים בתקציב. וזה קורה מיד: הכוכבים נמכרים והאוהדים נותרים מוכי הלם. גם באמריקה זה קורה. כך התפרקה השושלת של אטלנטה ברייבז, ששלטה בבייסבול בשנות התשעים.

מי אשם? הבעלים

מה עושים? מחתימים את המאמן לחוזה ארוך טווח, הוא הרי זול ביחס לכוכבים. האוהדים מתבקשים להקים קבוצת אוהדים.