ערוץ הפרומואים
כאשר אתנתק מחברת הלוויין אומר לנציגה הנחמדה שתשאל מדוע, שאינני מעוניין ששקל מכספי יגיע לכיסי ערוץ הספורט, ששום דבר בו כבר לא קשור לחוויית צפייה
כאשר אתנתק מחברת הלוויין (אני בהקפאת מנוי כרגע) אומר לנציגה הנחמדה שתשאל מדוע, שאינני מעוניין ששקל מכספי יגיע לכיסי ערוץ הספורט.
כבר מזמן ערוץ הספורט אינו ערוץ של ספורט. בין פרומו המקדם את הערוץ השלישי, או הרביעי, מאותו בית יוצר, קשה למצוא בו איזשהו שידור שעונה על קריטריון כמו איכות, או עניין הציבור. חוץ מליגת האלופות ומכבי תל אביב ביורוליג (מה זה?) אין עוגן אחד בר צפייה בערוץ הזה. אפילו את המשחק המרכזי והמעניין ביותר בליגת הכדורסל מכרו לערוץ 10. את הליגה הנצפית בעולם, הפרמייר ליג האנגלית, לא תמצאו שם. את הספורט המלהיב בעולם, פוטבול אמריקאי, גם לא.
אבל מה שכן תמצאו זה שלל חיקויים משמימים של תכניות שמייצרים ב-ESPN האמריקאית. ערוץ הספורט איננו ESPN בשום אופן או צורה. הרשת האמריקאית היא ערוץ ייחודי בעולם, שנהנה מגבייה של דמי מנוי גבוהים, המכניסים לו כ-5 מיליארד דולר בשנה, ומהצד השני הפרסומות מכניסות את הסכומים שפרסומות מכניסות, שזה מיליארדי דולרים נוספים. ESPN מתקיימת במדינה בה השוק המקומי הוא חלומו של כל תאגיד, ובמקביל יש לה ערוצים בשווקים אסטרטגיים בעולם, ובפרט בעולם הלטיני.
ולכן, ההבדל המהותי ביותר הוא ההתייחסות המונופוליסטית. לחשיבות העצמית שמעבר לאוקיינוס האטלנטי יש בסיס – הרשת האמריקאית היא מכתיבת דעת הקהל והבמה החשובה ביותר בספורט העולמי. ואפילו כמונופול שמתייחס לכוכבים בכפפות של משי, היא עדיין מספק חדשות אמיתיות על בסיס יומי. חוזים, שמועות, העברות וכמובן שידורי המשחקים עצמם – את הכל תמצאו שם.
בחיקוי המקומי לספורסטנר, חדשות הספורט, לא תמצאו ניוז. תחשבו מתי הפעם האחרונה ששמעתם חדשות אמיתיות שם ולא באינטרנט. עבר הרבה זמן. זאת ועוד, ההתבטלות המוחלטת של הערוץ מול השחקנים והקבוצות מרוקנת את הערוץ מתוכן ומעניין. קחו לדוגמה את מכבי תל אביב, שאימצה את הערוץ כעיתון מפלגתי. האם יש קבוצה באמריקה שתזכה ליחס כה מתחנחן מ-ESPN? ודאי שלא. זה יהיה יומו האחרון של הערוץ. מה גם, שלא כל ריאיון עם מאמן הקבוצה המפסידה ראוי לשידור. ראיון הוא ניוז אם יש לו ערך חדשותי, לא אם שוב נאמר בו שכדורגל משחקים תשעים דקות.
אבל קלישאות וחוסר יצירתיות הן לב ליבה של תעשיית הטלוויזיה הישראלית: העתקות פורמטים, רעיונות וגניבות זכויות יוצרים הם דבר קבוע בנוף הישראלי. בדקו את פרסי הפרסום הישראלים, ותופתעו לגלות שכמות נכבדת מהקמפיינים המקוריים שניצחו, למעשה כבר ניצחו בחו"ל. חבל שגם בספורט זה ככה.
בתעשיית המדיה זוהי מנטרה מוכרת: לא אוהבים לשלם כסף. בחודש שעבר פוטר דני אמיר, עובד שניסה להנהיג ועד עובדים בערוץ הספרוט. בדומה לכל דבר בערוץ הספורט, גם את הרעיון של שכר גבוה לטאלנטים ושכר נמוך לעובדי דרג ב ומטה, לקחו ממקומות אחרים.
ואולם, לרעיון זה יש אפקט מצטבר. אודה ואומר, שאינני חושב שתחקיר עומק היה עוזר לפרשנים כמו איציק זוהר או אלי אוחנה, שממילא אינם טורחים להשכיל וליידע את עצמם. אבל הוא בהחלט חסר כאשר צופה ותיק יותר, אחד שקרא כבר ספר ספורט אחד ומעלה בחייו, מעוניין בחוויית צפייה מהנה יותר.
אחרי הכל, ידע, ניתוחו ודרך הצגתו הם חלק בלתי נפרד מספורט, מכיוון שהם מעניקים עומק לשידור ופרספקטיבה אחרת לחוויית הצפייה.
אבל ערוץ הספורט כבר לא קשור לחוויית צפייה. אם כבר, חוויית הצפייה שהוא מעניק ללקוח דומה יותר לעינויי שטאזי, בהם אנשים מאולצים לצפות בחדשות ישנות פעם אחר פעם. וגם זה, רק במקרה שעורכי השידור ניאותו לשדר תוכן מקורי בין פרומו לערוץ ספורט חמש לייב לפרומו לספורט חמש גולד.
