מה סוד ההצלחה הכלכלית של הטניס?

אליפות אוסטרליה הפתוחה, שעמה מתחילה עונת הטניס החדשה, היא הזדמנות טובה להיזכר בספורט האצולה. טניס מצליח להגביר את הפופולריות שלו ולשמור על יציעים מפוצצים בטורנירים הגדולים, גם בשנה קשה כמו 2009.

פדרר. הכנסות של 36 מיליון דולר ב-2009 צילום: איי אף פי

המודל. פשוט וקל

המודל של טניס כספורט עולמי מבוסס על ארבעה עמודי תווך - טורנירי הגראנד סלאם - ועל עוד אין ספור טורנירים המשתנים מבחינת חשיבות, בדרך כלל במתאם עם פרס הכספי. במקביל, מדינות מתחרות ביניהן על גביע דיוויס, מפעל משני בחשיבותו אך בעל השפעה כלכלית נאה על הערים שבהן הוא מתקיים. היופי של טורניר אינו בר השוואה לעומת שום ליגה בעולם, והוא אחת הסיבות שבכדורגל משמרים את מפעלי הגביעים במקביל לליגות. זו גם הסיבה שכל ליגה אמריקאית מסתיימת בטורניר (פלייאוף).

תחשבו על כל המשחקים המתים בלב עונת הכדורגל, שבה האלופה הנכנסת מארחת קבוצה שכבר ירדה ליגה בפועל. תחשבו על חוסר הריגוש שמפגש בין מילווקי לבין גולדן סטייט יספק לכם בלב עונת NBA. במילים אחרות, בעוד בליגה לסדר המשחקים ולתדירותם יש תפקיד משני, בטניס אין הנחות: כל טורניר הוא גרנד סלאם ומושך אליו את כל השחקנים הטובים בעולם, וכדי לנצח יש להתעלות מעל יריב קשה יותר בכל סיבוב.

זה נשמע פשוט, אפילו טריוויאלי, אך מדובר במבנה גאוני, ולראיה - זה המבנה הקרוב ביותר לפורמט של תוכניות ריאליטי.

לצופים, בכל אופן, נוח מאוד עם בליץ של שבועיים־שלושה רוויים במשחקים, שבו כל קרב חשוב מקודמו, קשה מקודמו, ומציע יותר כסף וניקוד מקודמו. סטיב ווד, מנהל טניס אוסטרליה (איגוד הטניס האוסטרלי), אמר השבוע כי במלבורן מצפים השנה לכ־600 אלף צופים במהלך הטורניר. מספר עצום - כזה שאינו יוצא דופן לטורניר מקביל בארה"ב.

מונדיאל. לא מה שחשבתם

אגב, המודל של הטניס עשוי כעת לעשות צעד גדול כדי להפוך את הטניס ליותר מכניס מאי פעם. עם תכנון של "מונדיאל טניס", שבו ישחקו 32 נבחרות או פחות במסגרת דומה לזו שהפכה את טורניר הכדורגל לפופולרי כל כך, המשחקים בטורניר המתוכנן ישוחקו על פי השעון ולא התוצאה - מה שעשוי להקנות לטניס קומפקטיות ודינמיות, שהצופים אוהבים כל כך.

ספורט טלוויזיוני. מוזר

טניס, כספורט הפונה למעמד מבוסס, הוא ספורט שמייצר הרבה כסף לשחקני השורה הראשונה - המנצח והמנצחת במלבורן ייקחו הביתה (כל אחד) כ־1.4 מיליון דולר. באופן מוזר, טניס, למרות הכדור הקטן, החוקים וההפסקות, וספירת הנקודות האווילית שלו, הוא גם ספורט טלוויזיוני שמיטיב לעבור מסך. דו־קרב של אחד על אחד, ברור וחד, ללא מדים או שריון, המציג לא מעט תקריבים של פרצופים מוכרים שרודפים אחר הכדור וחובטים בו בעצמה.

לכן מפרסמים אוהבים את החשיפה של הטניסאים, ובתורם מפנקים אותם במזומנים רבים - שמסתכמים בהרבה יותר כסף מהזכיות. קחו לדוגמה את גדול הטניסאים רוג'ר פדרר. בקריירה של 11 שנה צבר השוויצרי יותר תוארי גראנד סלאם מכל אחד אחר בהיסטוריה (15). ובאותן שנים מופלאות הפך למלך ההכנסות בהיסטוריה של הטניס, לאחר שזכה בפרסים בסכום של 53 מיליון דולר. פדרר אפוא זכה בסכום של 7–8 מיליון דולר בממוצע בשנה (פדרר לא נולד בטופ, נזכיר לכולם, אלא שיחק כמה שנים עד שהגיע לשם). ואולם סכום זה מתגמד לעומת מה שהכניס מחברות דוגמת נייקי וג'ילט. פדרר הכניס כ־36 מיליון דולר ב־2009 וכ־30 מיליון דולר בשנה שקדמה לה.

והשנה, ללא טייגר וודס ולנוכח דעיכתו המתמשכת של הספורטאי הבינלאומי המוכר ביותר, דיוויד בקהאם, הוא עשוי לעשות עוד יותר כסף.

השוויצרי אמנם ייחודי באמת בתחום ההכנסות, אבל גם השחקנים רפאל נדאל הספרדי ואנדי רודיק האמריקאי מכניסים סכומים של 10-15 מיליון דולר בשנה ויותר, בעיקר מחסויות. נייקי ואדידס שופכות סכומים גבוהים על זמן המסך הגדול שנעלי הספורט עם הלוגו שלהן זוכות לו. אגב, מספר 2 בהכנסות ב־2009 היתה מריה שראפובה הרוסייה, 22 מיליון דולר - כמעט כולם מחסויות.

מריה שראפובה. הכנסות של 22.5 מיליון דולר ב-2009 צילום: אי אף פי

שוויון המינים

בעוד שברוב ענפי הספורט ההיררכיה בין גברים ונשים היא קבועה, ומשקפת את החברה כפי שהיתה בשנים שבהם התפתחו, בטניס יש שוויון כמעט מלא בין המינים. ברוב המקרים הפרסים הכספיים שווים בגודלם, וגם העניין שטניס הנשים מעורר אינו פחות מזה של הגברים.

עוד נקודה המסבירה את הפופולריות של הטניס נובעת ממגזר שלא הייתם חושבים עליו כעל מנוע ספורטיבי: קשישים. אמנם ברמות הגבוהות של הטניס קשה להצטיין אחרי גיל 30, אך כספורט יומיומי הוא נהפך לחביב במיוחד אצל הקשישים - צמיחה של 30% במשלוחי מחבטי טניס לפנסיונרים נרשמה מאז 2003.