היורש של טייגר וודס

אוקטובר 2005. ג'ון דיילי מתמודד מול טייגר וודס בטורניר WGC־ אמריקן אקספרס בגולף. שוויון. דיילי מחטיא חבטה לא מסובכת במיוחד, וודס מתעשת ומנצח במשחק. וודס חוזר הביתה לאשתו היפה (או לאורגיית כוכבניות פורנו), ודיילי הולך ומפוצץ את מיליון הדולרים שבהם זכה בהימורים בלילה אחד. אחרי אותו לילה וודס ממשיך בדומיננטיות שלו על המגרש ומחוצה לו, במגרש החסויות, בעוד דיילי ממשיך לעשות את מה שעשה תמיד: הרס עצמי בעזרת אלכוהול ואכילה מופרזת.

המכנסיים של ג'ון דיילי. "אני מאמין שניקוטין פלוס קפאין שווה חלבון" צילום: אי פי אי

עשור חדש, מזל חדש?

סיומו הסוער של העשור הקודם בגולף — עם חגיגת חייו הפרטיים של טייגר וודס ופרישתו לזמן בלתי מוגבל — פותח בפני מספר מצומצם של גולפאים את ההזדמנות להיות מספר 1 בענף. אחד מאותם יחידי סגולה הוא אותו ג'ון דיילי, חביב המדור.

דיילי (43) עושה השנה קאמבק נוסף לקריירה סוערת, שהקנתה לו את התואר "הדבר הפראי". קחו את שערוריית וודס, הוסיפו לה הפסדי הימורים בהיקף של 50 מיליון דולר, הסתבכויות קטנות עם הלוואות ל"חברים" שנעלמו, הרגלי שתייה קיצוניים — חמישיית בקבוק וויסקי בכל יום — והרגלי הסנפה, ורעמת שיער בלונדינית, וקבלו את דיילי, מי שהיה רוקי השנה בגולף ב־1991 (כן, יש דבר כזה).

ג'ון דיילי. "יש אנשים שאומרים שלא מגיע לי אישה יפה, אבל הרווחתי ביושר את הכסף שלי" צילום: איי אף פי

דיילי עשה בשנתיים האחרונות את הדרך שוודס יעשה — הוא נפטר ממעגל האנשים שסובבים אותו, התמודד עם שדי השתייה וההימורים, ואף הוריד 45 קילו ממשקל גופו, חזרה לממדים אנושיים של אדם ששוקל כעת 81 ק"ג. הוא גם מדבר את הדיבור הנכון, אם כי כתמיד הוא מדבר בכנות. "תמיד הסתכלתי על חיי וידעתי שבורכתי. למזלי, בחרתי בגולף כענף הספורט שלי ולא בייסבול, פוטבול או הוקי, כי שם הייתי כבר בגמלאות בגילי. אבל בגולף אני עדיין יכול להשתכר", אמר ל"ניו יורק טיימס" השבוע.

עוד קאמבק

אבל כל מי שמכיר את דיילי, צריך לקחת את הדברים בפרופורציות. אחרי הכל, זו איננה הפעם הראשונה שהוא "חוזר". דיילי כבר הספיק להיות שחקן הקאמבק של השנה ב־2004 ושוב להיות מושעה ב־2008, לדבריו בגלל שיש אנשים בכירים שלא מעריכים את סגנון חייו הפרוע... באותה שנה מופלאה הוא הספיק לחזור מהפסקת גשם עם ג'ון גרודן (אז מאמן טמפה ביי באקאנירז מהפוטבול) כנושא הכלים שלו, ובפעם אחרת עלה לשחק בחליפה הכתומה של האסירים באמריקה. לפני פחות משנתיים התפטר מאמנו והטיח כי "הדבר היחיד שחשוב בחייו של דיילי זה להשתכר".

הפרופיל התקשורתי שלו עוזר לו לעשות את הקאמבקים, מכיוון שבגולף מי שנמצא מחוץ ל־50 הראשונים ברשימת ה־PGA (ליגת הגולף) תלוי בשלבים מוקדמים או בהזמנות אישיות מצד נותני החסויות. דיילי הוא עדיין יקיר חלק מהחברות הבולטות בענף, לרבות אדידס ודאנלופ. אגב, עד לשנה שעברה היה גם בן חסותה של מסעדת האיכות הוטרס (או בתרגום לעברית: ינשופים — שזה, כמו כל מי שגדל עלאל באנדי יודע, סלנג לשדיים).

ספורטאי העשור?

בעולם מזדקן, שבו אנשים נמצאים בשיאם לאורך זמן ארוך יותר (וגם נובלים במשך פרק זמן ארוך יותר), זה יהיה אך סמלי אם מישהו כמו דיילי יהיה ספורטאי העשור הבא. אחרי הכל, הכישרון תמיד היה שם, וגם הקאמבק הנוכחי החל לא רע, עם מקום שני בטורניר באיטליה. גם התמריץ הכלכלי נמצא שם: עבור דיילי התפנו חסויות של כ־50 מיליון דולר מאותם תאגידים חביבים, שנבהלו משערוריית וודס וקטעו את ההתקשרות איתו. דיילי גם מתחיל מחדש את ההסתערות על ענף הספורט היחיד שבו ניתן עדיין להצטיין גם בשנות ה־40 וה־50 לחייו של הספורטאי.

וגם אין להתפלא על כך שלאחר שני עשורים שבהם שלטו בעולם הספורט ספורטאים שחורים (ג'ורדן בשנות התשעים, וודס בעשור הראשון של שנות האלפיים), ועם הדמוגרפיה המשתנה של אמריקה, אצולת הגולף צריכה לעצמה איזה גיבור לבן, שחזר מן המתים לזרועותיהם המחבקות של נותני החסויות.

וגם אנחנו, אוהדי הספורט הרגילים, כבר משתוקקים למישהו שאיננו מזבל את פיו במרגליות ושושנים צחורות. מישהו שמדבר מהלב, ושניתן להאמין לו. מישהו שעולה לשחק עם חליפת אסירים, אבל שנמצא בשלב שבו הוא כבר מודע לעצמו: "אני לא נלחם בשדים כעת. אני בן 43. אני חושב שהגיל מוציא מהמערכת את כל השיגעון".

וכעת כל מה שעליו לעשות זה לנצח כמה קשישים אחרים על המדשאות, ולא לשתות שוב. ולא להמר. קלי קלות.