עוד שבת בלי כדורגל

מעשה במשפחה יהודית באירופה שהיה בבעלותה מפעל למסמרים. הבן הצעיר של משפחת נגלשטיין המדוברת קיבל את תפקיד האחראי לשיווק. כמה ימים לאחר שקיבל הבן את המינוי התהלך אביו, הבעלים של המפעל, ברחוב, וראה שלט ענק שעליו תמונה של ישו צלוב והכיתוב: "ישו נתלה עם מסמרי נגלשטיין". האב מיהר לטלפן לבנו. "מה אתה עושה?! תשנה מיד את השלט!". "אין בעיה", אמר הבן. יום למחרת טייל האב באותה הדרך ושוב ראה את השלט. הצלב היה ריק מאדם ולמרגלותיו נחה גופתו של ישו. הכיתוב: "ישו לא נתלה עם מסמרי נגלשטיין".

הבדיחה הזו פופולרית במיוחד בקרב קהילות יהודיות במערב אירופה. הלקח ממנה, אם תרצו, הוא שלפעמים צריך להכניס אנשים אחרים לעסק המשפחתי, כי הבן, מה לעשות, אידיוט.

מה הקשר לכדורגל ישראלי?

כצופה יש תחושה שהכדורגל הישראלי דוחה כל דבר שלא יצא מתוך הביצה שהוא שרוי בה. הכל נשאר במשפחה. והמשפחה כוללת גם את ערוצי הספורט שמעסיקים את אנשי המשפחה. אלון חזן, אלי אוחנה, מוטי איווניר — כולם עובדים בשביל ההתאחדות לכדורגל ומתפקדים כפרשנים לצד שדרנים וכתבים שצריכים לסקר אותם, למתוח ביקורת עליהם אם צריך, לשאול את השאלות הקשות.

זה נכון גם לגבי מדינות כדורגל אחרות, אבל בישראל התופעה בולטת במיוחד. כמעט ואין אנשים בכדורגל הישראלי שבאו מבחוץ עם רעיונות חדשים, מחשבות אחרות, דעות אחרות. גופי התקשורת שעוסקים בספורט גם מסרבים לאפשר לאוהדים להיכנס לדיון על ספורט.

למשל, במדינות אחרות ז'אנר תוכניות הספורט ברדיו, שבהן אוהדים מתקשרים ומחווים דעתם על המאמן, המשחק, היריבה ובכלל, פופולריות במיוחד ומכניסות לדיון הציבורי דעות שונות ומגוונות. בתוכניות הספורט ברדיו נותנים במה אך ורק לאנשים שבתוך הספורט. כמה שעות אחרי הם יושבים איתם באולפן בטלוויזיה וצועקים.

אלי אוחנה. מאמן, פרשן. בטלוויזיה, ברדיו, על המגרש, בים, באוויר וביבשה צילום: ראובן שוורץ

2. לכל שמונת משחקי המחזור בליגת טוטו מגיעים בין 30 ל־40 אלף איש — תלוי אם "הגדולות" משחקות או לא. ממוצע הצופים הוא פחות מ־4,500 במשחק. התפוסה ברוב האצטדיונים, אפילו הקטנים, היא פחות מ־50%.

כיוון שאין נתונים מדויקים בנוגע לצופים במשחקי הליגה (מלבד המשחק המרכזי), ההערכה היא שכ־120 אלף איש הם בעלי מנוי לערוצים של צ'רלטון שמשדרים את המשחקים — רבים מהם בכלל עשו מנוי בגלל הליגה האנגלית. המשחק המרכזי מביא רייטינג ממוצע של כ־10% בערוץ 1.

אם נעשה חישוב גס של כמה אנשים בישראל מתעניינים בכדורגל ישראלי מספיק כדי להשקיע בו כסף (ללכת למשחק או לקנות את הערוצים שמשדרים אותו), נגיע לכ־5%. וזו הגזמה פראית. הנתון שיותר משקף את המציאות הוא שמדובר בפחות מ־3%.

הכדורגל הישראלי מעולם לא היה כל כך לא רלבנטי לחיים של הישראלים. עצוב.

3. ההתאחדות לכדורגל צריכה לרצות ולדחוף להקמת מינהלת ליגה שאנשי שיווק ואנשי עסקים יובילו. ההתאחדות מנסה ומנסה אבל פשוט לא מצליחה לשפר את מצבה הציבורי של ליגת העל. אם תתפנה מהעיסוק האינסופי בניהול ליגה מקצועית תוכל להתרכז במה שהיא אמורה לעשות — לגרום ליותר ילדים לשחק כדורגל; לשפר את רמת האימון בישראל; לנהל את הנבחרות; ומדי פעם להפיק איזה אירוע כמו גביע המדינה.

ואולי זה מה שההתאחדות לכדורגל צריכה לעשות עם הכסף שלה. התאחדות הכדורגל של ניו זילנד (NZF) הודיעה השבוע שתשקיע 10 מיליון דולר ניו־זילנדי (7.27 מיליון דולר) בתוכנית אימון מיוחדת להורים לילדים שמשחקים כדורגל. מטרת התוכנית להכשיר כ־3,500 הורים לאמן בקבוצות ילדים בשכבות 11 עד 13 עד סוף מונדיאל 2010, וזאת כדי להעלות את הרמה של ההדרכה, המאמנים ובסופו של דבר גם הכדורגלנים. "אנחנו רוצים רמה מצוינת לאימון ילדים", אמר ג'ון הרדמן, מנהל פיתוח הכדורגל ב־NZF. הכדורגל בניו זילנד הוא הספורט השני בחשיבותו אחרי הרוגבי, וההתאחדות שם עושה את כל המאמצים כדי שהוא איכשהו יהיה רלבנטי ליומיום של הקיוויז.

4. בהתאחדות לכדורגל בישראל יושב אדם שגמר את התפקיד שלו בכישלון גמור לאחר שתי קדנציות וארבע שנים כמאמן הבינלאומי. גם משה סיני, עוזרו של המאמן דרור קשטן, ממשיך לקבל כסף אף על פי שכבר אין לו ממש עבודה. בהתאחדות לא מתכוונים להפר שום סעיף בחוזה של השניים, והם ימשיכו לקבל עד יוני 2010 משכורת מלאה, רכב צמוד עם דלקן וטלפון סלולרי, ואפילו מתוכננים לצאת להשתלמות מאמנים באירופה. סך הכל קשטן מקבל 400 אלף דולר בשנה. סיני פחות, אבל גם לא מעט. והם יטוסו ככל הנראה לדרום אפריקה כדי לראות את המונדיאל מקרוב. והכל על חשבון כספי הציבור. ההתאחדות לכדורגל בישראל היא כנראה המקום הכי טוב לעבוד בו במדינה.