מה "מגיע" לציבור לראות?

בדצמבר 2008 מינה שר התרבות הבריטי אנדי בורנהאם את מנכ"ל התאחדות הכדורגל האנגלית לשעבר, דיוויד דיוויס, לעמוד בראש ועדה מיוחדת שתקבע אילו שידורי ספורט יקבלו את הסטטוס "Crown Jewels" (יהלומי הכתר או "אירועים מוכרזים" בשפת הרגולטור) — ולפיכך ישודרו רק בערוצים פתוחים לציבור הרחב (של־8 מכל 10 אנשים תהיה גישה אליהם).

הדרישה הזו לוועדה שתתחקר ותמליץ — בפעם הראשונה אחרי 10 שנים — על מה ש"מגיע" ו"לא מגיע" לציבור אוהבי הספורט באה לאחר שבסקר מיוחד יותר מ־80% מהבריטים ציינו שישנם אירועי ספורט שאסור לשבץ בערוצים בתשלום כיוון שהם בעלי "חשיבות לאומית מיוחדת".

בשבוע שעבר פורסמו מסקנות והמלצות של דיוויס שלפיהן הרגולציה אמורה לחול, בעיקרון, רק על גופים לאומיים. בכדורגל, למשל, כל משחקי נבחרות ה־Home Nations — אנגליה, סקוטלנד, וויילס וצפון אירלנד — ישודרו בערוצים פתוחים. כך לפי המלצת הוועדה.

שחקני ארסנל. משחק פרמיירליג לא שודר בערוץ פתוח בבריטניה כבר 17 שנה צילום: אי פי אי

בהתאחדויות זועמים

בהתאחדויות לכדורגל בבריטניה, בהתאחדות הקריקט האנגלית ובאיגוד הטניס הבריטי (הבעלים של זכויות השידור של ווימבלדון, שגם הוא נחשב ל"יהלום הכתר") זועמים.

ההחלטה מורידה את ערך זכויות השידור כי מספר המתחרים על זכויות השידור מצטמצם. הוועדה מקווה שסקיי, שלה כמה הסכמים ארוכי טווח עם ההתאחדויות, תפתח שידורים לציבור הרחב, אבל זה לא יקרה. גם בחברת התקשורת של רופרט מרדוק מתנגדים למהלך הזה.

גופי הספורט וחברות הכבלים הבריטיות ינסו לשכנע את שר התרבות הנוכחי בן בראדשו ושר הספורט ג'רי סאטקליף שהרגולציה החדשה פוגעת בהם, בהכנסות שלהם ובספורט בכלל.

כבר 17 שנה שסקיי, חברת הכבלים, שולטת בשוק זכויות השידור באנגליה. זה התחיל עם רכישת זכויות שידור הפרמיירליג ב־1992 — מהלך שהחל את הנסיקה הכלכלית של הליגה הבכירה באנגליה. באותה תקופה 67 חברי פרלמנט בריטים התנגדו למהלך וניסו לעצור אותו מכיוון שסקיי "לוקחת את המשחק העממי מהציבור". מאז גם סקיי וגם הכדורגל האנגלי נהנו מהשותפות מבחינה עסקית ושיווקית. עם זאת, פחות מרבע מהציבור הבריטי מסכים לשלם את הסכומים שמבקשת סקיי עבור שידורי המשחקים. עבור רבים 400 ליש"ט או יותר בשנה הן מותרות גדולות מדי, אפילו בזמנים טובים יותר מבחינה כלכלית.

כמה דילמות

הציבור הבריטי חובב ספורט, ועובדה חותכת לכך מספקת "האשס" (Ashes) — סדרת משחקי הקריקט בין נבחרת אנגליה לאוסטרליה. ב־2005, כששודרו המשחקים בערוץ פתוח (Channel Four), יותר מ־8 מיליון איש צפו בהם. בסקיי, במהלך טורניר האשס השנה, פחות מ־2 מיליון איש צפו במשחקים הללו. אבל בהתאחדות הקריקט הבריטית (ECB) מקבלים 300 מיליון ליש"ט מסקיי עבור זכויות השידור של המשחקים (מ־2010 עד 2013), והרגולציה החדשה, כך לפי ה־ECB, תביא "עוני מחפיר" על המשחק ותפגע ב"שורשים שלו בקרב העם".

אין ספק שהכנסות אירועי הספורט לערוצים מזכויות שידור יעלו אם הערוצים בתשלום נמצאים בתחרות עליהם. אבל האם זה שווה מבחינה שיווקית "לסגור" ספורט לציבור הרחב?

לפי החישובים הפרמיירליג, שמשודרת כבר 17 שנה בערוצים בתשלום, תהנה מעלייה של בין 9 ל־12 מיליון צופים במשחק אם תעבור לערוצים בשידורים פתוחים — אבל הקבוצות מעדיפות לקבל את הכסף שסקיי משלמת כדי להבטיח את התוכן הייחודי של הפרמיירליג. לא עולה בדעתן להגיע לכמה שיותר אנשים. זה לא באסטרטגיה השיווקית שלהן, ואולי חבל.

וכאן מתחילות כמה דילמות. האם שווה לממשלה להכתיב רגולציה שבעקבותיה יירד ערך זכויות השידור ובכך לפגוע במזומנים, שנכנסים להתאחדויות הספורט ובסופו של דבר לספורט העממי?

האם לא שווה להתאחדויות לבלוע את ההפסד ממכירת זכויות השידור כדי להגיע ליותר אנשים, לקבל חשיפה יותר גדולה ובכך להגדיל את הכספים מהסכמי החסות?

האם להתאחדויות לאומיות בכלל יש זכות למכור את זכויות השידור לערוצים שלא משדרים לרוב האוכלוסייה?

שחקני מכבי חיפה. למה המשחק המרכזי חייב להיות בערוץ פתוח? צילום: ראובן שוורץ

מתי בג"ץ ייכנס לתמונה?

הדיון ברגולציה המוצעת לספורט באנגליה מעלה כמה שאלות גם בישראל ועל הרגולציה של מועצת הלוויין והכבלים, שהיא רגולציה משנית ולא חקיקה מרכזית. הרגולציה אולי כאן כדי להגן על הצרכנים, אבל פוגעת, כך טוענים בהתאחדויות ספורט שונות, בערך זכויות השידור ובסופו של דבר גם בצרכנים.

בהתאחדות לכדורגל אף מכינים בג"ץ נגד הרגולציה החדשה, שלפי אנשי ההתאחדות אינה סבירה כלל ופוגעת בקניין שלה.

ההתאחדות לכדורגל, למשל, רוצה את המשחק המרכזי בערוץ פתוח — מתוך שיקול שיווקי. ואולם, העובדה שהרגולטור מחייב אותה שהמשחק ישודר בערוץ פתוח פוגעת בערך זכויות השידור שלו. גם העובדה שרבע הגמר של גביע המדינה מחויב להיות משודר בערוץ פתוח מרתיחה את אנשי ההתאחדות. למה בכלל הנבחרת האולימפית חייבת להיות משודרת בערוץ הפתוח? עד לאחרונה אף פעם לא שידרו אותה.

ישנן עוד כמה תלונות, בעיקר תלונות על אפליה מול הכדורסל.

ישנן כמה שאלות גם בנושא זה. האם קבוצות, שרבות מהן מתקיימות בזכות כספי ציבור (בניגוד לשאר מקומות בעולם), יכולות לעשות עם זכויות השידור שלהן מה שהן רוצות? האם התאחדויות לאומיות לכדורגל, בישראל ובכלל, רשאיות למכור משחקי נבחרת לערוצים שאינם פתוחים לרוב העם — שהנבחרת היא נציגתו? מצד שני, האם הרגולטור לא פוגע אנושות בקניין הרוחני של התאחדויות לכדורגל כשהוא מצמצם את רשימת הקונים של זכויות השידור?

יהלומים ישראליים

ישנו כאן מאבק בין אינטרסים שיווקיים לאינטרסים לאומיים — והרגולטור במרכזו. באנגליה, כפי שניתן לראות, הרגולטור כמעט ולא הכתיב כלום בקשר לרגולציית הספורט בעשור האחרון. התאחדויות הספורט נהנו מהכנסה גבוהה, אבל החשיפה היתה נמוכה יחסית. רוב הציבור בחר לא לצפות בהרבה מהאירועים החשובים. הממשלה התערבה כדי לשמור על האינטרס הציבורי וקבעה חוקים "מחמירים" — שלעומת הרגולציה בישראל נראים רכים למדי.

ואולי הגיע הזמן גם בישראל להקמת ועדה ממלכתית — שתורכב מאנשי ספורט, אנשי תרבות, אנשי תקשורת, משפטנים וכלכלנים — שתחקור ותמליץ אילו אירועי ספורט בישראל הם "יהלומי הכתר".