האם רוביו ישנה את הכדורסל לעד?

כבר לפני חמש שנים היה ברור שריקי רוביו הוא משהו מיוחד. הוא הוביל את נבחרת הקדטים של ספרד לזכייה במדליית זהב בגמר אליפות אירופה 2006 כשהוא קולע 51 נקודות, קוטף 24 ריבאונדים, מחלק 12 אסיסטים וחוטף 7 פעמים.

השנה הוא כבר בן 19 ולאחרונה עבר מבדלונה לברצלונה תמורת 4.2 מיליון יורו. לכולם ברור שהוא משהו מיוחד: הוא אתלטי ובעל ראיית משחק מצוינת, הוביל את רשימת החוטפים של הליגה הספרדית והיורוליג כשהוא בן 16 בלבד, בעל יכולות של מנהיג ובאולימפיאדה האחרונה אף הוביל את ספרד למדליית כסף כשהוא מסתכל לדוויין ווייד מארצות הברית בלבן שב... טוב, במקום היחיד שלבן אצל ווייד. רוביו גם חכם ואחד מאותם שחקנים שגורמים לאנשים מן היישוב לקנות כרטיס כדי לקנות אותם. "איהפך לאוהד הקבוצה שתחתים אותו", כתב עליו ביל סימונס, פרשן ה־ESPN שמוכר כ"ספורטס גאיי". די בזאת כדי להיבחר בדראפט האחרון של ה־NBA במקום החמישי על ידי מינסוטה טימברוולבס הנבנית מחדש. וכאן, חברים יקרים, מתחיל הסיפור האמיתי של רוביו.

רוביו עם לאפורטה. לא ימכור מרצ'נדייס כמו זלאטן צילום: רויטרס

3.7 מיליון יורו (נטו)

לבדלונה יש מחלקת נוער הכי טובה באירופה, על כך אין עוררין. כבר יצאו משם שחקני NBA דוגמת ראול לופס, רודי פרננדס ועוד כמה שמות שלא צריך להיות עכבר כדורסל אירופי רציני כדי להכיר. בדלונה אינה קבוצה עשירה במיוחד אבל לטפח כישרונות ולעשות עליהם כסף הם יודעים: השחקנים שגדלים בקבוצה חותמים בגיל צעיר על חוזים ארוכי טווח עם סעיף שחרור אסטרונומי.

דקות אחדות אחרי שנבחר על ידי מינסוטה התראיין רוביו לתקשורת האמריקאית ובשידור חי רמז שהוא לא משתגע על המקום שמפורסם בזכות מזג האוויר הנורא שלו, שגרם למקומיים לבנות את הקניון הכי גדול בעולם. מצד שני בבית משפחת רוביו הוחלט שהגיע הזמן לעזוב את הקן החמים בבדלונה. וכאן העלילה מסתבכת.

בקיץ הנוכחי החליטה ריאל מדריד להחזיר עטרה ליושנה: אטורה מסינה נחת בבירה הספרדית וריאל עטו ראשונים על הילד. הקבוצה בלבן כבר הגיעה לסיכום עם בדלונה, שהיתה אמורה לקבל כסף ושחקנים מריאל, אבל רוביו לא רצה להיראות בלבן. מאוחר יותר, בקיץ, נכנסה ברצלונה לתמונה. סיכום בין שתי הקבוצות על גובה הפיצוי כבר הושג, סכום חסר פרופורציות של 4.2 מיליון יורו, שכולל את המסים שבדלונה אמורה לשלם עבור העסקה, מה שאומר שהעסקה נטו היא של 3.7 מיליון יורו. ראוי להתעכב רגע על הסכום הזה.

לשם השוואה, כשראמונס שישקאוסקס, ה־MVP של היורוליג, עבר מפנאתינייקוס לצסק''א ב־2007 אחרי שהוביל את היוונים לזכות בתואר מול אותה צסק''א — היה התשלום מיליון יורו בלבד. שישקאוסקס הוא קונצנזוס בלתי מעורער ומוגדר כאחד מהשחקנים הכי טובים ביבשת וב־2007 העולם חי בבועה.

רוביו, לעומת זאת, עדיין לא כוכב ברמות הגבוהות ביותר. אין ספק שהוא יכול להגיע לרמות הגבוהות, אבל הוא עדיין לא שם. אם נביא זאת בחשבון ונוסיף את גילו, את הטיימינג (שנת 2009 בשעת המשבר הכלכלי הגדול), את המיקום (ספרד, אחת המדינות שנפגעו הכי קשה מהמיתון) וכמובן את העובדה שבכל זאת מדובר בכדורסל אירופי (לא עסק רווחי במיוחד, שבניגוד לכדורגל אי אפשר לבנות תוכנית רווחית סביב מרצ'נדייזינג וכדומה כדי לסגור תשלום של 90 מיליון יורו עבור שחקן אחד) — אזיי תבינו ש־3.7 מיליון יורו נטו הם סכום יוצא דופן, מנופח מכל הכיוונים, חסר פרופורציות וכדומה.

דיוויד סטרן. לא רוצה סכומי העברות כמו בכדורגל האירופאי צילום: בלומברג

.

מלחמות היהודים

3.7 מיליון יורו הם גם הסיבה שמינסוטה לא החתימה את רוביו בסופו של דבר, אבל זה לא אומר שהיא לא ניסתה — כנגד רצונו של דיוויד סטרן, קומישינר ה־NBA. לפי החוק של סטרן, קבוצת NBA לא יכולה לשלם עבור שחקן יותר מ־550,000 אלף דולר. למה? סטרן לא רוצה שה־NBA תיהפך לכדורגל האירופי — כלומר שקבוצות יוציאו מיליונים על רכישת שחקנים וייכנסו לצרה הזאת שנקראת קבוצת ספורט מפסידה.

אבל במינסוטה, בראשות הג'נרל מנג'ר היהודי דיוויד קהאן, עשו מאמצים כבירים למצוא נוסחאות שיעקפו את המוח היהודי של סטרן. לפי השמועות, מינסוטה ובדלונה העלו את רעיון הטרייד בין הקבוצות, ראשון מסוגו בהיסטוריה של ה־NBA ושל אירופה, שלפיו תמשיך מינסוטה לשלם שכר של שחקנים אשר ישחקו בקבוצה הספרדית. הועלו עוד כמה רעיונות, מופרכים יותר ופחות, ובסופו של דבר נמצאה פורמולה מאוד יצירתית: בדלונה ומינסוטה הגיעו לסיכום שמלבד אותם 550,000 אלף דולר זניחים תגיע מינסוטה פעמיים לספרד על חשבונה לשם משחקי קדם עונה נגד בדלונה, וכל משחק כזה אמור ליצור הכנסות של מיליון דולר.

 נוסף על כך, וכאן הקץ' הגדול, רוביו היה אמור לקבל 1.5 מיליון דולר נטו מחברות אמריקאיות אשר נמצאות בקשרים עסקיים עם הוולבס, ואת הסכום הזה הוא היה אמור להעביר בעצמו לקבוצת הבית שלו. לא מדובר בחוזי פרסום אלא בכספים אשר מינסוטה היתה צריכה להשיג לשחקן דרך שותפים או ספונסרים שלה. כך תפחה החבילה של מינסוטה לסכום של 4 מיליון דולר — לא רחוק מאוד מההצעה שהגישה ברצלונה.

שאלת ה־550 אלף דולר

בסופו של דבר הבחירה היתה של רוביו, והילד בחר בברצלונה. הוא חתם על חוזה לשש שנים ועל סעיף שחרור אשר לא מצריך משכון. אולם אם תרצה קבוצת NBA בשירותיו, תוכל לרוכשו רק בעוד שנתיים.

אותה בחירה מנעה אפשרות לחולל שינוי גדול בעולם הכדורסל: לו בחר רוביו במינסוטה, היתה אותה הצעה יצירתית צריכה לעבור אישור של הליגה. ספק אם סטרן היה מאפשר את הסעיף האחרון, אשר מעביר לבדלונה את הכסף של מינסוטה דרך חברה שלישית והשחקן עצמו, אבל המשא ומתן היצירתי היה עשוי לשנות את פני המשחק וכמובן להשפיע על הדראפט האמריקאי.

הבחירה של רוביו בברצלונה מנעה מה־NBA להיכנס לעולם שוק ההעברות, שכולל כל מיני מחירים חסרי פרופורציות עבור שחקנים שבדרך כלל אינם שווים את הכסף. ואולם, המשא ומתן פתח את הדלת להסכמים שונים שבעתיד עוד עשויים לשנות את פני הכדורסל העולמי.