כך מעיפים מכאן את חוס הידינק הישראלי
פרויקט זלינגר של איגוד הכדורעף משובח. כולם מסכימים על כך מלבד יו"ר איגוד הכדורעף. למה? אף אחד לא יודע באמת. דעה
דמיינו לעצמכם שאנחנו מגלים שחוס הידינק יהודי, שהתנדב בצעירותו לקיבוץ ורוצה לסיים את קריירת האימון המופלאה שלו עם אימון וקידום נבחרת ישראל? תארו לעצמכם שאחד מעשירי המדינה מכיר את מר הידינק מאותה תקופה במטע התפוזים ומציע להתאחדות לכדורגל לממן את משכורות ואת כל גחמותיו של המאמן המכובד, שמצדו מציע להמשיך באותה מתכונת עשור שלם - עד שהנבחרת תגיע לטורניר גדול. ועם הידינק זה גם יקרה.
השחקנים מבסוטים, האוהדים מבסוטים, השותפים מבסוטים, כולם מבוסטים. אבל רגע, יו"ר ההתאחדות לכדורגל לא כל כך מבסוט. אין לו סיבה קונקרטית. הוא קצת כועס על זה שהידינק הוציא את כל הנבחרת למחנה אימונים בדרום קוריאה. נכון, זה היה על חשבון הברון אבל בכל זאת, זה הרגיז אותו. זה כל כך מרגיז אותו עד שהוא מחליט להודיע על הפסקת הפרויקט. היו"ר המכובד אומר גם שהידינק לא המאמן שהיה, אבל הוא רוצה שימשיך אבל רק בתנאים שלו, ואם לא אז ההולנדי הציוני יכול לחפש את עצמו במקומות אחרים.
דמיינו לעצמכם מה היתה התקשורת עושה לאותו יו"ר - פוליטיקאי, לא איש מקצוע. תארו לעצמכם מה היה קורה לו רק היה מנסה להתערב בתוכנית המקצועית של מאמן כל כך בכיר. אתם יודעים, כל זה קורה עכשיו ברגע זה כאן בישראל בענף ספורט לא כל כך שולי.
"שיטות לא אמריקאיות"
איגוד הכדורעף לא הפך את הכדורעף הישראלי לכוח עולמי. אריה זלינגר, ישראלי, נהפך לאחד מהמאמנים הבכירים בעולם הכדורעף. הוא, כמו הידינק, הגיע למקומות כגון ארצות הברית, הולנד ויפן ופיתח בהם את הכדורעף - הפך אותם לאימפריות. השיטות שלו לא תמיד התקבלו אצל המקומיים - למשל, מארי ג'ו פפייר, מאמנת כדורעף באוניברסיטת קנטאקי, ציינה ששחקניות שלו "סבלו מהיסטריה" ודרכי העבודה שלו הן "לא אמריקאיות".
זלינגר העביד את הבחורות האמריקאיות שמונה שעות ביום, ולפי טרו בראון, כתב כדורעף אמריקאי, "האהבה הקשוחה שלו קידמה את הכדורעף האמריקאי כמו ששום דבר אחר לא קידם". פלו היימן, שחקנית של זלינגר בנבחרת האמריקאית, אמרה: "השיטה שלו עובדת. הוא קשוח אבל הוא המאמן הכי טוב בעולם. אם הוא לא היה שם, הכדורעף האמריקאי לא היה שם".
"אני לא קשוח", הבהיר בפני זלינגר. "אני רוצה שהדברים ייעשו נכון או לא ייעשו בכלל". בעקבות הצלחותיו בעולם הכדורעף כתב זלינגר ספר חובה לכל מאמן כדורעף בעולם - Arie Selenger's Power Volleyball. ספר זה נלמד על ידי כל מאמן כדורעף בכל העולם.
לקראת סוף הקריירה שלו רצה זלינגר לחזור לישראל. אבל בתנאים שלו – התנאים הקשוחים והלא מתפשרים שללא ספק מייצרים קבלות. קובי ריכטר, שהיה תלמיד של זלינגר בגוש זבולון, לקח על עצמו את מימון הפרויקט שזלינגר רצה בו. איגוד הכדורעף הסכים לתנאים. הוועד האולימפי בישראל גם. מנהל הספורט ראה בפרויקט דוגמה לשילוב ידיים בין כספים ממשלתיים לכספים פרטיים שיכול להוות מודל לענפי ספורט אחרים.
זלינגר הציב לעצמו מטרה אמביציוזית: להגיע לאולימפיאדה 2012. ואם לא 2012 אז בטוח שב-2016. במשך כשנתיים, בעיקר בזכות הכספים של ריכטר, הפכה הנבחרת של זלינגר לנבחרת מקצועית. פר אקסלנס. השחקניות קיבלו כסף, הן הגיעו לאימונים בכל יום, הן גם הראו שיפור ניכר בהישגיהן. כל השותפים בדבר היו מרוצים. במיוחד השחקניות שהרגישו כי זלינגר מוציא מהן את המיטב.
אבל יו"ר האיגוד, יעקב שטופמן, לא היה מרוצה. הסיבה לכך לא הכי ברורה. הוא החליט להפסיק אותו עד שיתחילו לעשות דברים לפי תכתיבים שלו. אחרי שיחה ארוכה עם שטופמן, איש חביב, לא ממש הבנתי מהי הסיבה האמיתית לרצון שלו להפסיק את הפרויקט.
הכסף יעזוב ביחד עם זלינגר
באיגוד מתלוננים שזלינגר עושה דברים שונים ומשונים עם הכסף. הכסף, אגב, שריכטר מוכן לתת, (הוא מוכן אף להגדיל את חלקו בפרויקט). "הדברים המשונים" כוללים בין השאר נסיעות עם הנבחרת למחנות אימונים בהולנד ויפן, מקומות שזלינגר אימן בהם ויש לו שם חברים ובני משפחה.
בכסף השתמשו גם למצוא בייביסיטר לילדה של אחת מהשחקניות הוותיקות. באיגוד רומזים גם על שימושים אחרים בכסף. שטופמן טוען גם ש"צריך לחשוב גם על פיתוח האיגוד ולא רק נבחרת הנשים". הוא אומר שזלינגר כבר לא מה שהיה פעם. הוא מוכן שזלינגר ימשיך בפרויקט שלו - רק בתנאים שהוא הציב.
קובי ריכטר עם רעייתו. המממן מיותר לציין שריכטר, מנהל הספורט, הוועד האולימפי, אנשי וינגייט – כל מי שהיה חלק מהפרויקט הזה – לא מבין את שטופמן ועמדת האיגוד. אחרי שיחות רבות הגיעו למסקנה שצריך מנהל פרויקט מוסכם. אבל אז הגיעו גם דרישות אחרות מהאיגוד כגון קביעת שכר לשחקניות "העולה בקנה אחד עם השכר המקובל בכדורעף הישראלי" (שזה מספיק לחפיסת בוטנים, בערך). זה משהו שזלינגר לא מסכים לו ולכן הוא צפוי לעזוב. איתו יעזוב גם ריכטר והכסף שלו.
ניסיתי להבין את עמדת איגוד הכדורעף אבל לא הצלחתי. מגיע בנאדם, זלינגר, עם ניסיון אדיר, שיטות עבודה מוכחות ורצון לעשות טוב לכדורעף הישראלי. יש לו גם כסף – פרטי, לא ציבורי – כדי לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב. יש את תמיכת רוב הרשויות שאף רואות בפרויקט הזה כדוגמה שאפשר להשתמש בה לקידום ענפי ספורט קבוצתיים אחרים. רק שותף אחד בתוך הפרויקט הזה מתנגד לו. מסיבות לא הכי ברורות. וזה, זה מה שעשוי להפיל את הפרויקט. לחסל את התקווה.
חשבון נפש
איגוד הכדורעף ידע בדיוק מי הוא אריה זלינגר כשהוחלט להביא אותו. יאיר שרון, מנכ"ל איגוד הכדורעף, אמר עליו ש"הרצינות והמחויבות שלו הן משהו אחר. הוא מגיע עם תפיסות שאנחנו לא רגילים אליהן. לא תמיד מסכים עם כולם, אבל לקחנו הרבה ממנו".
שטופמן ידע בדיוק את מי הוא מביא אל תוכו. אז מה קרה? הוא ידע שזלינגר יעשה כל דבר כדי שהשחקניות שלו ירגישו מחוייבות כלפיו וכלפי המטרה שלו – כולל למצוא לילדות שלהן בייביסיטר.
אז למה לעצור פרויקט שבאופן ברור נע קדימה? למה להבריח מכאן את אחד מגדולי מאמני הכדורעף בכל הזמנים? איפה ההיגיון?
האם איגוד הכדורעף יהיה במקום טוב יותר אם יצליח להבריח את זלינגר? לא. האם האיגוד הצליח לקדם את הכדורעף הישראלי ללא זלינגר. לא. האם יצליח האיגוד לגייס איש עסקים מכובד כמו ריכטר כדי לקדם את הנבחרת ללא זלינגר? כנראה שלא. חיסול פרויקט זלינגר יהיה עוד דוגמה לחיסול ממוקד שמבצעת עסקנות, בירוקרטיה וחוסר חזון משווע של אנשי האדמניסטרציה בספורט הישראלי. נותר רק לקוות שאחרי חשבון הנפש ביום כיפור, הדברים ישתנו לטובה.
