בפולין בילית? חכה לליטא

יורובאסקט 2009 התחיל עם אלופה ידועה מראש והסתיים עם מה שנראה כמו שלטון אימים לשנים הבאות של מדינה אחת שיודעת לעשות הכל טוב יותר מכולם, מתברר. ולא רק בכדורסל.

ב־2005 היתה יוון לנבחרת הראשונה מאז ברית המועצות של השנים 1959–1961 שהחזיקה במקביל בתואר אלופת אירופה גם בכדורסל וגם בכדורגל. הזכייה של יוון ביורו היתה הבלחה חד־פעמית, והסיכוי שהדאבל ישוחזר קלוש. במקרה של ספרד נראה כי השליטה שלה בספורט האירופי היא פה כדי להישאר.

זה הזהב הראשון של הספרדים בכדורסל, אבל הגמר הרביעי שלהם בעשר השנים האחרונות. וכשספרד - שחסרה את חוסה קלדרון הפצוע, ומרשה לעצמה להשאיר בבית שחקן NBA דוגמת סרג'יו רודריגס ובחירת דראפט כפראן ואסקס כי הם לא טובים די הצורך - משחקת כמו שהיא יכולה, אין מדינה ביבשת שיכול לדגדגה.

פאו גאסול וחברים. כשספרד משחקת כמו שהיא יכולה, אין מדינה ביבשת שיכול לדגדגה. צילום: איי פי

אליפות של מנוחה

זו היתה אליפות של מנוחה. הרבה שחקנים לא באו, חלקם בגלל עייפות, רובם המכריע בגלל פציעות או תהליך התאוששות מפציעות. לקראת האליפות הבאה, שממנה עולים לאולימפיאדה בלונדון, ישובו רוב הכוכבים, אך באופן אירוני דווקא הקבוצות שחסרו שחקנים חזרו מפולין הכי מרוצות: סרביה עם נבחרת ילדים, שהגיל הממוצע שלה 22.5, הגיעה לגמר; יוון חסרה את צמד הווינרים הגדול שלה, תאו פאפאלוקאס ודימיטריס דיאמנדידיס, ולקחה ארד, למרות אפס ציפיות להישגים; סלובניה חסרה חמישה שחקנים משובחים מה־NBA ומצמרת היורוליג והגיעה עד חצי גמר היסטורי; רוסיה וגרמניה שחסרו את כוכב ה־NBA הגדול שלהן הגיעו הרבה יותר רחוק מכפי שציפו מהן. דווקא הקבוצות שהגיעו בהרכבים מלאים יחסית - צרפת, טורקיה וקרואטיה - חזרו הביתה מאוכזבות.

זו היתה אליפות של תוצאות מפתיעות, ואווירה שכולם יכולים לנצח את כולם כל עוד ספרד לא בזון שלה. כך גם אכן קרה. זו היתה אליפות שגם הודיעה לכולם כי ארזם לורבק הסלובני הוא כוכב־על, שמילוש תאודוסיץ' הסרבי הוא הדבר האמיתי כבר בגיל 22 ושלשריקי רוביו יש עוד מה ללמוד.

שיווק מוצלח

מבחינת קידום ושיווק האירוע, הסתיים יורובאסקט באופן מוצלח. בסיבוב הראשון היה קשה למצוא אוהדים ברוב המשחקים, חוץ מאלה של המארחת, אבל בשלב השני אולם אחד של 8,000 מקומות היה מלא ברובו והשני היה בתפוסה כמעט מלאה. המארחת, כמובן, משכה הכי הרבה צופים, אף שעדיין אין נתונים רשמיים.

בורשטיין. הבעיה האמיתית תהיה אם נצבור רצף של כישלונות, לא הפסד צמוד אחד צילום: איי פי

בכל אופן, בפיב''א חששו מקרחות ביציעים אחרי שלטביה השכנה עפה כבר בסיבוב הראשון על כל אלפי אוהדיה, והשכנה ליטא עפה במפתיע לפני שלב הגמר אחרי שהביאה 4,000 צופים כבר בשלבים המוקדמים. בסופו של דבר גם בסיבוב הגמר, ובוודאי במשחקים הגדולים, הצליחו הנבחרות למלא 11 אלף מקומות ישיבה באלפי אוהדים מסלובניה, שהגיעו במיוחד לסיבוב הגמר, וערב רב של ספרדים, טורקים, יוונים, לטבים וליטאים שנשארו - כי בווילנה ובקובנה פשוט אוהבים כדורסל.

זה היה אחד הקהלים הכי הטרוגניים בשלבי הגמר של האליפות בסופו של יום, אף שהאטרקציה הכי גדולה שיש בעיר המארחת הוא מחנה ההשמדה הכי מפורסם בעולם במרחק של פחות משעת נסיעה.

מלחמה עם כדוריד

כאשר משווים את המצב לאליפות אירופה בכדורעף, שהתקיימה לא מזמן ביעד מועדף בהרבה ולא פחות זול כטורקיה, המצב מעודד מבחינת פיב''א. ענף הכדורעף אכלס בחלק מהמשחקים פחות מ־100 צופים לפי הדיווחים. עיקר המלחמה של כדורסל הוא בכדוריד, שפופולרי במיוחד בשווקים העשירים יותר של היבשת, וממלא אולמות (לרוב קטנים משל הכדורסל) בהצלחה יתרה.

הזווית הישראלית

הפעם פשוט לא היינו שם. גם לא בשלב הביניים. באליפות אירופה של 2009 ישראל הלכה הביתה בשלב הכי מוקדם. אבל ראוי לקחת דברים בפרופורציות. מאז 1993 עד השנה, לאורך שבע אליפויות רצופות, הצליחה הנבחרת לנצח משחק בבית המוקדם, מה שעושה את ההבדל בין שלב הנוק אאוט לחזרה מוקדמת הביתה, בין אכזבה להגעה למקום הטבעי של ישראל - מקומות 9–12 ביבשת.

איננו אמורים לנצח נבחרות דוגמת יוון, שזכתה בארד, או קרואטיה, שהיתה זריקה אחת מחצי הגמר. אפשר לנסות לעקוץ אותן, אבל זה לא בהכרח ישתלם במאבקי העלייה לשלב הבא, כמו שלמדנו באותה אליפות של 1993 בעת שחגגנו ניצחון על יוון, רק כדי לספוג למחרת תבוסה מלטביה וללכת הביתה. המטרה של הנבחרת שלנו בכל אליפות אירופה היא לנצח את המשחק היחיד הנכון.

מדובר במשחק נקודתי נגד יריבות שלהגדירן כרכיכות יהיה שגוי: מקדוניה, אוקראינה, לטביה וסרביה המתחדשת (שנתיים לפני שהגיעה לגמר) אינן נמנות עם אריות אירופה, אבל ודאי לא קבוצות שהכדורסל שלנו יכול לזלזל בהן.

אחרי שבעה ניצחונות רצופים, והס מלהזכיר את אותם טורנירי הזדמנות אחרונה, בא הפסד קטן בשלוש נקודות ליריבה ראויה מקדוניה. גם אימפריות גדולות מנבחרת הכדורסל של ישראל יכולות להרשות לעצמן להפסיד פעם אחת בשמונה מפגשים מכריעים נגד יריבות שקולות במשחק צמוד. בטח בקמפיין שבו מבצעים חילופי דורות בעמדה חשובה (רכז); בהחלט כשבפעם הראשונה שחקן חמישייה מרכזי מעדיף את הקריירה האישית שלו על פני הנבחרת (עמרי כספי); ובוודאי כשהסנטר היחיד בקבוצה פצוע לאורך רוב האליפות ובקושי משחק בחצי השני של המשחק המכריע.

כל זה אינו אומר שאין תחלואים בכדורסל הישראלי שצריך לשפץ ולתקן, רובם רחוקים מלהיות ייחודיים לכדורסל שלנו, ונוכחותם היתה גם היתה אף אם היינו מנצחים את מקדוניה. הבעיה האמיתית תהיה אם נצבור רצף של כישלונות, לא הפסד צמוד אחד.

יהיה קשה

השנים הקרובות עתידות להיות קשות ביותר, ולא רק כי נרד בדירוג לקראת הגרלת המוקדמות הבאה. ההעפלה לטורניר הגדול נעשית קשה יותר ויותר, ודאי לנבחרת ששלוש פעמים ברציפות עלתה בקושי בקושי. עלייה של נבחרות מתחדשות, נפילה של גדולות וצמיחה של חדשות יהפכו את המשימה לקשה.

אימפריה כאיטליה לא עלתה לאליפות בכלל, בגלל בולגריה של פיני גרשון; צרפת עם טוני פארקר עלתה רק מטורניר ההזדמנות האחרונה. תוסיפו את הכוח העולה מבריטניה וגם פנים חדשות כמונטנגרו הבתולית, שסיימה את הקיץ בעלייה לדרג א'; או גיאורגיה הנשמעת מגוחכת על הנייר אבל מחזיקה באחד הסגלים היותר טובים שיש בנמצא. הס מלהזכיר את השבדים, הצ'כים, הפינים ושאר חביבים, שבמשחק אחד יכולים לעשות, וגם עשו, צרות לגדולות מאיתנו.

נשתחל?

יורובאסקט 2011 ישוחק בליטא, מולדת הכדורסל האירופי. מדינה שלמה שבה 3.5 מיליון איש שמטורפים על כדורסל אמורה להרים את אחת האליפויות הכי מרשימות מכל בחינה שהיא, בתקווה שתקרא תיגר על השליטה של הספרדים. בין הצללים יצטרך הכדורסל שלנו להשתחל פנימה. זה יהיה הכל חוץ מפשוט.