אז מה צריך לעשות עם נבחרת ישראל?

1. קודם כל גילוי נאות: אני לא אוהד של קבוצה בישראל. יש לי סימפטיה למכבי חיפה בגלל שאני חיפאי במקור אבל אין לי תשוקה לקבוצה אחת. אני אוהד ארסנל שבאנגליה. אולי בגלל זה הקבוצה הישראלית היחידה שאני אוהד, ממש אוהב, זה נבחרת ישראל. בימי משחק אני קם בבוקר בציפייה לערב, כשאני רואה מרחוק את זרקורי אצטדיון רמת גן אני קצת מתרגש, כשההמנון מנוגן אני מרגיש כאילו זה ה-You'll Never Walk Alone שלנו.

יש משהו בנבחרת ישראל שלמרות כל הציניות, השנים בתקשורת, האכזבות וכו' אני עדיין אוהד אותה. מה גם, שאם נבחרת ישראל היתה עולה למונדיאל הייתי מקבל נסיעה חינם למונדיאל בדרום אפריקה מטעם העבודה. אז אי אפשר להאשים אותי, כחבר בתקשורת המשוקצת, בכך שאני רוצה בכישלונה של נבחרת ישראל כפי שעושה ההתאחדות ולא מעט אנשים מהצוות המקצועי של הנבחרת.

כשאני כותב על הנבחרת – על הכישלונות הרבים שלה – אני כותב מתוך כאב ורצון עז להביא לשינוי לטובה.

קשטן. הנבחרת הגרועה בעידן האירופאי צילום: ראובן שוורץ

2. נבחרת ישראל של דרור קשטן היא כנראה הגרועה ביותר בעידן האירופאי. לא רק שהיא מסיימת קמפיינים הרבה לפני המשחקים המכריעים באמת, היא גם נראית רע, מפוחדת, סגורה, חסרת דמיון או חדוות יצירה – כמו המאמן שלה. כשהאוהדים ברמת גן קמו בדקה ה-78 והחלו ללכת הביתה אפשר היה לראות שיש קרע בין הנבחרת לאוהדים שלה. קרע שנובע בעיקר מפילוסופיית משחק פחדנית של המאמן.

קשטן טען לפני המשחק שאנשים לא מגיעים למשחקים בגלל תרבות ספורט לקוייה ובגלל שלטביה אינה אטרקטיבית מספיק. הוא טועה בהבנה שנבחרת ישראל צריכה להיות האטרקציה ולא היריבה. נבחרת ישראל צריכה להיות מה שגורם לאנשים לבוא למגרשים .

קשטן - שלמען האמת עבד תחת לחץ אדיר להביא תוצאות בשביל אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, שהבטיח שישראל עולה למונדיאל ואם לא הוא פורש – הוא לא האיש שצריך להוביל את הנבחרת. לא רק בגלל התוצאות אלא בגלל השום דרך שהוא הכתיב.

מכבי חיפה, למשל, שיחקה כדורגל שגם אם היו מפסידים לרד בול זלצבורג במשחקים המכריעים – אף אחד לא היה עוזב את האצטדיון בתחושה שהם לא נתנו הכל. הדומיננטיות בהתקפה, האגרסיביות בגישה לכדורים, רוח היזמות וההתקפיות של הקבוצה בירוק היו בדיוק מה שהצופה הישראלי רוצה לראות מהקבוצה שלו.

קשטן, לעומת זאת, ניסה בכל המשחקים להכתיב קצב איטי לנבחרת. אם זה בהוראה שלו לבלמים להתמסר ביניהם מאתיים פעם לפני שמעבירים את הכדורגל לצדדים, אם זה חוסר הלחץ מקדימה על המגנים והבלמים של היריבות, אם זה חוסר הדמיון בבחירת השחקנים (בחייאת, עומר גולן עשה פעם משהו שאי אפשר לצפות לו?) ואם זה להישאר עם שני קשרים דפנסיביים שלא יכולים ליצור הזדמנויות עד הדקה האחרונה.

ואף מילה על תקרית יוסי בניון.

3. קשטן גילה פחדנות לאורך שני הקמפיינים שהוא הוביל כמאמן. הישראלים, שיכולים לסבול ראשי ממשלה מושחתים, שרי ביטחון אטומים ושרי חוץ לא קשורים – לא יכולים לסבול שהמאמן הלאומי כל כך שמרן. בגלל זה הגיעו למשחק קריטי של הנבחרת בקושי 25 אלף צופים. בגלל זה, למרות מה שקשטן אמר, הישראלים איבדו אמון בנבחרת שלו.

4. ההתאחדות לכדורגל צריכה לשאול את עצמה אם היא עשתה כל מה שהיא היתה יכולה כדי להכניס טירוף באוהדים ובעקיפין גם בנבחרת לקראת המשחק מול לטביה. ההסבר שהיריבה לא אטרקטיבית לא תופס כי אנשי שיווק עם סכין בין השיניים היו עושים הרבה יותר כדי להלהיט את הזירה. ההתאחדות היתה צריכה להוציא הסעות מהצפון ומהמרכז, היתה צריכה להבטיח הפנינג בשטחים הרבים ליד האצטדיון לאוהדים שמגיעים ואולי גם אספקת מוצרי עידוד זהים לכל האוהדים שמגיעים היתה נותנת אפקט שבאמת המשחק הזה חשוב. איך שהקהל והשחקנים נראו זה לא נראה ככה.

אבי לוזון. עשה את כל מה שהוא יכול היה לעשות? צילום: אוראל כהן

5. נחזור שנייה לשטחים הרבים ליד האצטדיון. עיריית רמת גן עושה צרות עם פעולות במקום אבל ההתאחדות באמת צריכה להפעיל את כל כוחה - וגם כוחה של המדינה - כדי לאפשר לה להפוך את המקום לאזור פסטיבל לאוהדים. עם דוכנים מרוכזים שמוכרים מרצ'נדייז רשמי של הנבחרת (הדוכנים הקיימים פיראטים ויש להעיפם), עם דוכנים שמוכרים אוכל ושתייה, עם דוכנים של מאפרים פרצופים לילדים ועם פעילויות אחרות שיהפכו את המשחקים הלאומיים לחגיגה ולא סתם לאיזה אירוע שגורם לפקקים.

6. ההתאחדות לכדורגל גם תצטרך למצוא מאמן שיחזיר את האמון של הקהל הישראלי בנבחרת. מינוי פופוליסטי כגון מינוי של איל ברקוביץ' או אברם גרנט לא יעשה את העבודה. צריך משהו אחר: מאמן כדורגל התקפי מוכח, שעשה כבר שינוי במדינות כדורגל בעברו. יש מאמנים כאלו בעולם – אם זה קו אדריאנזה, שלכל מקום שהלך בנה מערכת מקצועית מופלאה או אם זה ליאו בינהאקר, שלכל מקום שהגיע הביא איתו טונות של פילוסופית כדורגל התקפי – אבל בכל מקרה ישראל צריכה שינוי. כזה אמיתי, שאפשר להרגיש בכל משחק, בכל אימון.

המטרה, בסופו של דבר, היא לא לעלות לטורניר הבא אלא סוף סוף למצוא דרך משחק שהישראלים יאמינו בה. התקפית, פרועה, יוזמת. אולי נפסיד אבל אם מבית של שווייץ, יוון ולטביה אנחנו לא עולים אז בכל מקרה נפסיד. ואם בכל מקרה נפסיד, אז לפחות שנשחק כמו שאנחנו אוהבים.

תיקון: ההתאחדות לכדורגל כן הביאה אוטובוסים עם אוהדים מיישובי העימות בצפון ובדרום. האוטובוסים הביאו בין 1,000 ל-5,000 אוהדים לכל משחק בית של הנבחרת בקמפיין הנוכחי.