איזו ליגה אמריקאית תצא לשביתה ב-2011?

הסכמי השכר הקיבוציים בין איגודי השחקנים לבין בעלי הקבוצות נועדו לפתור שתי בעיות: הראשונה, חוסר שוויוניות בין קבוצות משווקים גדולים וקטנים באמצעות תקרות שכר, שמגבילות את סכום התקציב לשחקנים; השנייה, תליית שכר השחקנים בהצלחתה או בכישלונה הכלכלי של הליגה. וכמו בכל הסכם עם איגודי העובדים, גם זה מכובד כל עוד בעלי ההון מרוצים ממנו. וכמו תמיד, מול מנהיגי האיגודים מתייצבים באי כוחם של הבעלים, שכן אלה הרי אינם מבקשים דבר בשביל עצמם, הם רק מייפים את כוחו של צד שלישי לדבר בשמם.

דייויד סטרן. מצפה לקשיים צילום: בלומברג

מה מונח על הכף?

כולם מסכימים שבימים של כלכלה גואה קל יותר להגיע להסכם, שכן כאשר העוגה גדלה, יותר פיות יכולים לאכול ממנה. כך היה ברוב ההסכמים שנוסחו בעשור האחרון. אבל ימי הפריחה הכלכלית חלפו. וגם אם כרגע הבורסות בניו יורק עולות, מניות השחקנים נמצאות בירידה, עם הירידה בפרסום ובתפוסת היציעים.

בעולם החי, כאשר מצטמצמים מקורות המים, נוצרת חפיפה בין טריטוריות מחיה, ועמה יריבויות חדשות בין טורפים. כעת יוצאים לקרב על הטריטוריה, כלומר על הכיס. במקרה הגרוע ביותר, נראה שביתה אחת, אולי שתיים - זוהי הערכת המומחים בעולם עסקי הספורט, וזו תהיה מכה קשה ביותר לספורט ולאוהדים.

אף שבכל ליגה ייפתר הנושא בהתאם לחוקיה, הרי שהטענות של הצדדים דומות בכל המקרים: הבעלים חושבים שהם משלמים יותר מדי לשחקנים; השחקנים חושבים שזה מגיע להם, כי הם אלו שמחברים את האוהדים למשחק; הבעלים אומרים "תתעוררו, יש משבר כלכלי עמוק"; והשחקנים עונים "תתעוררו, כבר מריחים את ההתאוששות".

עולם החי של הספורט המקצועני באמריקה מגלגל די הרבה כסף: פוטבול (NFL) הוא עסק של כ־7 מיליארד דולר; בבייסבול (MLB) המחזור השנתי עומד על כ־6.5 מיליארד דולר; בכדורסל (NBA) נשקו הכנסות הליגה לכ־5 מיליארד דולר; וההוקי (NHL) משתרך אי שם מאחור עם מחזור של כ־2.2 מיליארד דולר. במילים אחרות, אם ייכשל המשא ומתן, בבית הלבן יכולים לעדכן את תחזית האבטלה כלפי מעלה בעוד כמה עשרות אלפי עובדים.

ביג מאני, ביג אגו

במשך שנים שידרו הליגות דימוי שלפיו הכוכבים האמיתיים של המשחק הם השחקנים, והקומישינר והבעלים פשוט מנווטים את הספינה ודואגים שכולם ייהנו מהפירות - ובייחוד האוהדים. כעת, מתברר מי בעל הכוח האמיתי במשא ומתן: הבעלים.

לאוהד הממוצע, שמרוויח פחות מ־5,000 דולר בחודש ובוהה בקרב בין אנשים בעלי חוזים של 14 מיליון דולר לשנה נגד האנשים שמשלמים להם את הסכום הזה נדמה שבבסיס כל הדברים האלה עומדת רק חמדנות. זה נכון, אבל יש עוד גורם: אגו. כן, אנשים עם הרבה כסף נוטים להתפיח באמצעותו את חשיבותם העצמית. והבעיה הנגזרת מכך היא ששני הצדדים מבינים שבשוק מתכווץ אין יותר מדי רווח כספי בכל מקרה, וזה מוביל לכך שהריב הוא גם על תחושת הצדק.

דוגמאות יש בכל ליגה. למשל בכדורסל, כאשר דיוויד סטרן חשף שיותר ממחצית מקבוצות ה־NBA הפסידו כסף השנה, ואמר שתקרת השכר איננה עובדת כיוון שהיא נקבעת לאחר שההכנסות כבר נפגעו. כלומר: הכנסות הבעלים נפגעות יותר מההוצאות שלהם - שהן הכנסות השחקנים. "אם זה המקרה", הסית מנהל איגוד השחקנים של ה־NBA, בילי האנטר, "מדוע הליגה פרסמה מודעה על שני עמודים ב'וול סטריט ג'ורנל' שמהללת את העלייה ברייטינג ואת תפוסת הצופים השלישית בטיבה בהיסטוריה של הליגה?".

בבייסבול בודק איגוד השחקנים אם הבעלים שיתפו פעולה להנמיך משכורות בשוק השחקנים החופשיים האחרון. ובפוטבול אמר דהמוריס סמית', מנהל איגוד השחקנים, שהבעלים מוכנים להשבית את הליגה, אם לא ייענו דרישותיהם.

אוהדי דאלאס קאובויז באצטדיון החדש של הקבוצה. לבעלים של קבוצות ה-NFL לא איכפת להשבית את הליגה צילום: אי פי

ההתאוששות לא תושיע

יש התוהים האם בעוד שנה, לאור התאוששות הכלכלה עדיין לא יגיעו הצדדים להסכם. ואולם גם בתקופות של פריחה כלכלית כמו זו של העשור האחרון יש שביתות. כך היה ב־1998 שבשיא בועת ההייטק פרצה השביתה ב־NBA, שהובילה לביטול מחציתה הראשונה של עונת הכדורסל המקצועני בארצות הברית. וב־2005, בשיא ההתאוששות מהתנפצותה של אותה בועה, הביאה השביתה לביטול עונה שלמה בהוקי, וגררה את הספורט אל סף הכחדה, שממנו לא הצליח לחזור עד היום.

מה שיושיע הוא חזרה לקרקע המציאות. לאחר ההכרזות הבומבסטיות של עמדות הפתיחה מצד מנהלי האיגודים ובאי כוחם של הבעלים, מדובר באנשים חכמים וממולחים, היודעים היטב את גרף התועלת של לקוחותיהם. אפשרות אחרת היא שביתה, ומכיוון שכל הליגות לוטשות עיניים זו לזו, אולי הבהלה תזיז את שאר הליגות לחתום מהר על הסכמים חדשים. ואולי נחזה במו עינינו ביום מותו של הספורט המקצועני, ויום לאחר מכן נצא עם הכדור אל המגרשים ונעשה את מה שאנחנו אוהבים כל כך - לשחק, בלי לחשוב על כסף ועל עורכי דין ועל בעלים ועל טלוויזיה. היום שבו הספורט המקצועני מת? אולי אין זו קללה כזו גדולה.