האתלטיקה האמריקאית צריכה "מייקל פלפס"

הכל בגלל יוסאיין בולט. האצן הג'מייקני (אלוף טרי ושיאן העולם ב-100 מטרים וב-200 מטרים) הוביל לכך שאיש לא יזכור את ההופעה של הנבחרת האמריקאית הגאה באליפות העולם באתלטיקה בברלין. אם כבר, הדבר היחיד שייזכר מברלין 2009 הוא העובדה שהאתלטים האמריקאים תפרו לבגדיהם את ראשי התיבות JO - לזכרו של ג'סי אוונס, הרץ השחור שהופיע לפני 73 שנים באותו האצטדיון, והביך את תיאוריית הגזע של אדולף היטלר.

וזה מצער, כיוון שבגלל בולט תוצאותיה של הנבחרת האמריקאית נראות די תפלות.

אמנם, האמריקאים עדיין בראש טבלת המדליות, אבל אלו הן מדליות בענפים פחות סקסיים מהמיאוצים הקצרים, והאמריקאים צריכים לזכות בענפים הסקסיים כדי לשמר את העניין בהם בבית - משימה לא פשוטה כאשר עונת הפוטבול עומדת להתחיל ובבייסבול הקרב על הפלייאוף בעיצומו.

כמו בכל ספורט זולת כדורגל, עיני העולם נשואות אל הנבחרת האמריקאית כמי שתיתן את הטון בתחרות.

יוסאיין בולט עם שיא העולם המדהים שלו ב-200 מטר. הכל בגללו צילום: רויטרס

אמנם, תחושת הכישלון מורגשת בכל חלקה בעיתונות, כאשר כשלו האמריקאים לעלות לגמר בשליחים 4 כפול מאה מטרים בנשים וגם בגברים. זה לא הכי הוגן: גם כי האמריקאים פישלו פעמים רבות בעבר בהעברת המקל הזה, וגם, משום שהאמריקאים עשו את מה שמצופה מהם: זהב ב-400 גברים ונשים וסדיקת הדומיננטיות הג'מייקנית במיאוצים הקצרים - כאשר החזירו לעצמם את הזהב ב-200 נשים על ידי אליסון פליקס.

למעשה, הדבר היחיד שהפריע לאמריקאים להכתיר את האליפות כמוצלחת הוא בולט. האצן בעל הכישרון האינסופי והכריזמטיות האדירה, הוא מעין אנומליה שצובעת את הספורט בצבעים צבעוניים ואת האמריקאים בצבעים מאוד אפורים.

הג'מייקנים מצטיינים בריצות בטווחים הקצרים, אבל ללא בולט, האליפות שלהם היתה נראית אחרת: הרבה פחות מדליות, הרבה פחות הייפ, הרבה פחות תחושה של הצלחה - אבל זוהי האתלטיקה. בדומה לבריכה, גם כאן ספורטאי אחד יכול במו רגליו לשנות את האליפות כולה.

הנבחרת האמריקאית מייחלת לאיזה סופרסטאר בסגנון של בולט. זאת למרות התוצאות הטובות של האצן טייסון גיי - שנכנס לאליפות בכושר שיא, וניבא שיצטרך 9.59 כדי לנצח את בולט. 

האמריקאים נעדרים אתלטים בעלי זוהר גלקטי - כמו האצנים לשעבר, קארל לואיס ומייקל ג'ונסון, או כוכב "הקרב 10" דן אובריאן - ששלטו לאורך שנות ה-90 בסבבים העולמיים ובאולימפיאדות.

באמריקה, כל ספורט צריך את הסופרסטאר שלו: זה טוב לרייטינג, זה טוב לחסויות, זה טוב לאוהדים. אבל זה בעיקר טוב כי זה נותן להם השראה.

אתלטים בכלל נותנים לנו השראה - לראות את בני מיננו עושים את מה שלא חשבנו שהוא אפשרי - זה השראה אבל כאשר מדברים על אמריקה, העולם כולו מחפש השראה. האומה הזו, אחרי הכל, הראתה עמידות ויכולת תגובה לכל דבר, ממלחמות, דרך נשיאים איומים וכלה במירוצי חלל.

מחפשים השראה

כעת, בעולם מצפים לצפות ביכולת התגובה של ארצות הברית על המסלול האתלטיקה. כפי שהגיבו בעולם השחייה. 

בסידני 2000 פגשו האמריקאים יריב קשה, איאן ת'ורפ האוסטרלי, ששלט ללא עוררין בבריכה. אולם מאז, השלטון האמריקאי בבריכה לא הוטל בספק. בעיקר בזכות מייקל פלפס, אך לא רק על ידו: האמריקאים תמיד מיוצגים בגמרים בשחייה, וגם אליפות פושרת של מייקל פלפס, כפי שראינו השנה, לא מונעת מהם תצוגה ראויה.

וכעת, אם תעבירו קדימה ארבע או שמונה שנים, תחשבו על אותה חגיגת בולט - רק בצבעים של כחול לבן אדום. לפי תקדימים היסטוריים זה רק עניין הזמן עד שנראה את אותו בולט אמריקאי.

טבלת מדליות של אליפות העולם באתלטיקה - ברלין 2009:

1. ארצות הברית

10 זהב; 6 כסף; 6 ארד

סה"כ: 22

2. ג'מייקה

7 זהב; 4 כסף; 2 ארד

סה"כ: 13

3. קניה

4 זהב; 5 כסף; 2 ארד

סה"כ: 13

4. רוסיה

4 זהב; 3 כסף; 6 ארד

סה"כ: 13

5. פולין

2 זהב; 4 כסף; 8 ארד